תלמידי חוץ

מבקשי מקלט שמשתלבים במוסדות להשכלה גבוהה הם כבר לא מחזה נדיר. שוחחנו עם כמה מהם, רגע לפני תקופת הבחינות

20 ביוני 2013

יונתן דייוויס, ראש בית הספר הבינלאומי במרכז הבינתחומי, ישב בקפטריה לפני ארבע שנים כשמבקש מקלט שעבד בה שאל אותו אם הוא יכול להתקבל ללימודים. "תוצאות בחינת האנגלית שלו היו מהגבוהות ביותר של מועמדים מכל העולם", מספר דייוויס. ב־2009 הוא הפך למבקש המקלט הראשון שהשתלב בתוכנית הבינלאומית, שנלמדת בשפה האנגלית. מאז סיימו יותר מ־20 פליטים תארים שונים במסגרת הלימודים במרכז.

כמו כלל אוכלוסיית מבקשי המקלט, הרוב הגדול של הסטודנטים הללו הם רווקים שמשפחותיהם נותרו מאחור, והעדיפות הראשונה שלהם, בינתיים לפחות, היא הצלחה בלימודים. לחלקם כבר יש תואר ראשון מארץ מוצאם, ורבים בוחרים ללמוד ממשל ודיפלומטיה במטרה לחזור לשם ולעורר שינוי. אלה בדרך כלל גם פעילים בקהילה שנמצאת כאן ומנסים להקל על חייה בארץ. אחרים לומדים מקצועות כמו פסיכולוגיה והנדסת מכונות במוסדות שונים. כמה מהם כבר היגרו לארצות הברית והתקבלו שם להמשך לימודים גבוהים. כולם לומדים כאשר הידיעה שהם עלולים להיות מגורשים בכל רגע נתון מרחפת מעל ראשיהם.

יכלו בינה האריתריאי הגיע לארץ ב־2008, לאחר שנתיים וחצי שבהן שהה במחנה פליטים באתיופיה שבו שימש כמורה לאנגלית בהתנדבות. בימים אלה הוא מסיים תואר שני בהתנהגות ופיתוח ארגונים.

"עבדתי שנה וחצי בארץ בבניין ובניקיון, ואז המשכתי ללימודים", הוא מספר באנגלית רהוטה, ומחייך במבוכה כשהוא נשאל אם הוא לא מרגיש שהשאיר מאחור את חברי הקהילה שלו, שלא לומדים כמוהו. "אני מתרכז בלימודים ואין לי ממש זמן לפעילויות חברתיות", הוא אומר. "אני לא מספר לכולם שאני לומד אבל אני גם לא מסתיר את זה". בינה מתגורר בשכונת התקווה עם שני שותפים, והוא וחבר פתחו לאחרונה מסעדה אריתריאית "בשביל להתפרנס".

עובדים ולומדים

סטודנט אחר הוא טאג' הארון, דרפורי בן 26 שלומד ממשל במרכז הבין־תחומי. "הייתי מעורב בפעילות פוליטית בדרפור ונעצרתי כשהייתי בן 20. עזבתי בסוף 2004, לפני שהתחילה שם המלחמה. בארץ עבדתי בעיקר במפעלי טקסטיל. מסוכן מאוד לחזור לדרפור, אבל זו המטרה שלי". סטודנט נוסף שמקווה לחזור לארץ מוצאו, אריתריאה במקרה שלו, הוא הבטום גברזגאיבהר (31), שלומד לימודי סביבה לתואר שני בבן גוריון. "אני בעל תואר ראשון בסטטיסטיקה וגיאוגרפיה ועבדתי בלשכה לסטטיסטיקה באריתריאה", הוא מספר. "הגעתי לישראל בסוף 2007, אחרי שעברתי דרך קניה ואתיופיה. הטבע שראיתי בדרך נתן לי השראה ללמוד לימודים סביבתיים. היום המחקר שלי מתמקד דווקא ברשתות חברתיות".

המשותף לשלושת התלמידים האלה – עבודה קשה במקביל ללימודים, התנדבות ארוכת שנים בארגוני פליטים בארץ ורצון חזק לחזור למדינות המוצא שלהם כדי לנסות ולשנות את המצב בהן. וגם – כולם גברים. היעדרותן של הנשים בקרב הסטודנטים בולטת.

"מספרית יש פי שלושה גברים אריתריאים מנשים בארץ", מסביר בינה. "ובאריתריאה לא נהוג שנשים ילמדו לימודים גבוהים. אבל נשים מהקהילה התייעצו איתי לאחרונה לגבי האפשרויות האלה בארץ, כי יש להן רצון גדול ללמוד. עודדתי אותן לנסות ולהתקבל". הארון מסביר את מיעוט הנשים גם בקשיים המשפחתיים: "מסע הבריחה מדרפור קשה מאוד פיזית, כך שנשים רבות נשארו שם עם המשפחה, וגם אלה שכן הגיעו עסוקות בעיקר בפרנסה ובילדים".

ראש בית הספר הבנילאומי, יונתן דיוויס, ממש לא מרגיש שהוא עושה טובה למישהו, להפך. "אנשים טוענים נגדי כי עניי עירך קודמים", הוא אומר, "אבל צריך לזכור ש־20 אחוז מכלל הסטודנטים האלה הם מקבלי מלגות, וזה שיעור מעולה ביחס ליתר הסטודנטים". דייוויס רואה בקבלה של פליטים לבין־תחומי שליחות ציונית, לא פחות: "הדרום סודנים אוהבים מאוד את ישראל. כשיגיעו חילופי שלטון במדינות שלהם והם ישובו, יהיו לנו שם שגרירים".