איך איבדה מכבי תל אביב את תואר הקבוצה של המדינה?

השבוע לפני 40 שנה התמלאה הכיכר במאות אלפים שבאו לחגוג את נס הניצחון של "הקבוצה של המדינה" על צסק"א. בשנים שחלפו הפכה מכבי, ואולי גם המדינה שלה, מדוד לגוליית. קווי דמיון בין שתי אימפריות שכבר לא גורמות לך לקפוץ למזרקה

מיקי ברקוביץ' וטל ברודי מניפים את הגביע בפארק הירקון (צילום: לע"מ)
מיקי ברקוביץ' וטל ברודי מניפים את הגביע בפארק הירקון (צילום: לע"מ)
16 בפברואר 2017

 

"בוא נשים דברים בקונטקסט", פותח העיתונאי והסופר המכביסט חיים שדמי (42), וחוסך לנו את דברי הפתיחה. "ב־1977 ישראל היא מדינה שקיימת 29 שנה בלי הצלחה ספורטיבית, ואולי בלי הצלחה בכלל, למעט מלחמת ששת הימים שכולנו זוכרים למה היא הובילה. ב־1977, ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, אנשים מחפשים הצלחה. בשביל האנשים פה מוטי ארואסטי זה שרוליק עם הכובע שמנצח את הרשעים של אירופה, ומיקי ברקוביץ' הוא כמו מפקד סיירת מטכ"ל – אבל שלא נהרג אלא תמיד מנצח. תחשוב מה זה בשביל האוהדים. זה מה שמוביל אנשים לקפוץ למזרקה בכיכר מלכי ישראל בגלל משחק כדורסל. זה הקונטקסט".

ב־17 בפברואר 1977, השבוע לפני 40 שנה, התחולל אחד הרגעים המכוננים של הספורט הישראלי. הימים הם ימי השיא של המלחמה הקרה, ברית המועצות מחרימה את ישראל, האחות הקטנה של אמריקה, ונמצאת איתה בנתק דיפלומטי כבר עשור. אימפריית הכדורסל והקבוצה הרשמית של הצבא האדום, צסק"א מוסקבה, מסרבת באופן קבוע לשחק בתל אביב וגם לאשר לשחקני מכבי ויזות שיאפשרו להם לשחק במוסקבה. ב־1977 השתיים מיועדות להיפגש בשלב חצי הגמר, ונוכח חשיבות המעמד נקבע שמכבי תארח את משחק הבית שלה – אבל בעיירה בלגית בשם וירטון בבלגיה. מכבי מדהימה את אירופה ומנצחת את המשחק בגדול, טל ברודי מכריז ש"אנחנו במפה", והצהובים ממשיכים לזכייה בגביע אירופה ראשון אי פעם ולשלטון בן עשרות שנים בספורט הישראלי. ב־40 השנה שעברו מאז, עברו הנרטיב של המדינה, ובהתאמה גם הנרטיב של הקבוצה של המדינה, שינויים גדולים, אבל כמעט זהים. לעולם נמאס לשמוע מכמה שאנחנו על המפה, אנחנו לא האנדרדוג אלא החזק, וראש הממשלה שלנו הוא לא מפקד סיירת מטכ"ל הגיבור אלא אחיו הקטן. בסגל של מכבי, שנמצאת בתקופת שפל, קל יותר למצוא שחקנים זרים מאשר ישראלים עם חוצפה ישראלית, ואף אחד כבר לא קופץ למזרקה בכיכר בניצחונות. לא על הרוסים ולא על אף אחד.

מאות אלפים חוגגים את הזכייה של מכבי בגביע אירופה בכיכר מלכי ישראל (צילום: יעקב סער, לע"מ)
מאות אלפים חוגגים את הזכייה של מכבי בגביע אירופה בכיכר מלכי ישראל (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"פעם היינו דוד, אבל היום המועדון הוא גוליית", מאשר מיקי ברקוביץ', הסמל הכי גדול של הניצחון ההוא ושל מכבי כולה, "אז היינו הרבה יותר חלשים". דווקא החולשה ההיא, שממנה צמח ניצחון סנסציוני כל כך, הוא מה שגרם לעם לצאת לכיכר העיר לחגוג, חגיגות שהיום היו נראות ודאי יותר מהונדסות, אם בכלל. "בשום שלב לא קבעו הציבור או התקשורת שנפגשים בכיכר. זה קרה בספונטניות, מהלב. היום מודיעים לקהל – 'נפגשים בכיכר'". נהיינו חזקים וגדולים מדי.

האחידות שהתגבשה בין המותגים "מכבי" ו"ישראל" סייעה אמנם לצהובים, אבל גם גבתה מחיר ממכבי. הכבוד והשמחה שהביאו עלו להם בעיני רבים גם בניתוק מהזהות התל אביבית שלהם והביאו להפיכתם לנכס לאומי, לטוב ולרע. כשהיא לא עמדה בציפיות, היא חטפה ביקורת. עמית סלונים (31), אוהד שרוף של הקבוצה שסיקר אותה במשך יותר מעשור, יודע היטב מהי ההרגשה להיות אוהד תל אביבי של קבוצה מקומית שכל ישראלי מנכס לעצמו, ואז מתאכזב ממנה. "'הקבוצה של המדינה' זו המצאה ששירתה במשך שנים את מכבי אבל שירתה לא פחות את המדינה ואזרחיה, ששיוועו למותג כלשהו שיגרום להם להרגיש חזקים יותר וטובים יותר מהגויים הרשעים", הוא אומר. "מדובר בחרב פיפיות שיכול להיות, בדיעבד, שמכבי הייתה מעדיפה להימנע ממנה".

"במובן הכלכלי", מפרט סלונים, "העובדה שמכבי שודרה במשך שנים בערוץ הראשון (והיחיד) בטלוויזיה הישראלית נתנה לה עדיפות אדירה על היריבות בביצה המקומית, ועזרה לה לפתוח פער ששאר הקבוצות לא הצליחו לצמצם במשך שנים". וכשיש מי שנשאר באחור, מובן שהסלידה גוברת.

"פעם היינו דויד, היום גוליית". מוטי ארואסטי, במשחק של מכבי תל אביב נגד בולוניה ביד אליהו (צילום: יעקב סער, לע"מ)
"פעם היינו דויד, היום גוליית". מוטי ארואסטי, במשחק של מכבי תל אביב נגד בולוניה ביד אליהו (צילום: יעקב סער, לע"מ)

בשנים האחרונות המיתוג "הקבוצה של המדינה" הפך למעמסה של ממש על מכבי. "על גב השחקנים מופיע דגל ישראל ולפני כל משחק באירופה האוהדים שרים את ההמנון הלאומי – וזו אולי הקבוצה היחידה באירופה שזה קורה אצלה", מזכיר סלונים, "בעוד שבפועל, רק ארבעה שחקנים בקבוצה מדברים עברית". יש הטוענים שהשימוש הגובר בשחקנים זרים שימש חומר מצוין ליריבים של מכבי להיכנס בה תדמיתית, שהוא הצליח להחליש את הקשר של מי שהוא לא בהכרח מכביסט מושבע אל הקבוצה. רבים מאוהדי מכבי יסכימו בזהירות שקשה יותר לקפוץ למזרקה בכיכר כשאתה לא מרגיש שהקבוצה שייכת לך, וקשה לך להזדהות איתה. ממש כמו שקשה להזדהות ולשמוח עם המדינה כשמרגישים שמי שעומד בראש לא מזדהה עם הערכים שעליה הוקמה.

הרסתם את הרומנטיקה

ואולי פשוט התרגלנו? השינוי במעמד וההפיכה של מכבי למעצמה גרמו לכך שההישגים שלה הם כבר לא כאלה סנסציות, ובהתאמה, לא בהכרח מצדיקים קפיצה למזרקה. המשחק ההוא בווירטון מוגדר כ"נס וירטון". האם אפשר להגדיר את כל מה שקרה אחריו כנס? אם תשאלו את אוהדי מכבי, הם עדיין דוד ולא גוליית. "יש סתירה בין מי שהיינו רוצים להיות לבין הרגעים הקטנים שבהם אתה אומר לעצמך, 'בוא, אנחנו לא כאלה'", מסביר טל בן יהודה (41), אוהד מכבי מלידה, שכותב ומפרשן את מכבי, ונקרא על שם טל ברודי. "אנחנו לא הכי טובים באירופה, אבל המכביזם – הניהול הפנאטי וקידוש הניצחון והאמונה שזה מה שיביא לך את הניצחון, זה מה שמביא לך הישגים", הוא מסביר. ואכן, אוהדי מכבי, והאמת שגם התקשורת הממוסדת, התעקשו למסגר כל הישג מקצועי של מכבי מאז במונחים כאלה, במנותק אולי מהמעמד ומהכוח שצבר המועדון בינתיים. גם הניצחון ב־2004 על ז'לגיריס קובנה הליטאית, קבוצה נחותה ממכבי, שהיה הבסיס לשושלת דומיננטית שדרסה את אירופה במשך שנים ארוכות בעשור הקודם, מוגדר כ"נס ז'לגיריס". הרומנטיקה הזאת, המעושה אולי, עובדת על האוהדים הצהובים – אבל את האדוקים פחות היא אולי משכנעת פחות.

הצמדת המותגים מכבי וישראל עבדה לא רק בגלל ההצלחות, אלא כנראה גם כי היה שם זיהוי ערכי. ה"מכביזם", אותם ערכים שאוהדי מכבי מקפידים לקדש שלפיהם הניצחון הוא מעל הכל ובכל מחיר, הפך מושא ללעג בקרב שונאי מכבי. הם טענו שהצהובים מקדשים את הניצחון ומוכנים לוותר עבורו על עקרונות אחרים, ובמובן מסוים הדבר משקף גם את מה שקרה כאן ב־40 השנים האחרונות. האם זה מה שגרם לניצחונות של מכבי להיתפס כמרגשים פחות בציבור? הרי הצהובים נהנו מאז מהישגים אדירים, וגם על המדינה עברו 40 שנה שבהן לא הכל היה שחור. אבל מתי בפעם האחרונה מישהו כאן קפץ למזרקה? איך הפכנו את הניצחון למבאס?

לפני 40 שנה. טל ברודי עטור פרחים מניף את גביע האלופות (צילום: יעקב סער, לע"מ)
לפני 40 שנה. טל ברודי עטור פרחים מניף את גביע האלופות (צילום: יעקב סער, לע"מ)