השקת "תור הזהב" השאירה אותנו בעיקר עם שאלות

ערב השקת התנועה הפוליטית החדשה "תור הזהב", שנערך ביום שלישי שעבר, היה לוהט. לא לוהט במובן הציורי שנשחק בפיהם של תקליטנים חובבים ("שם היום תקליטים בלאכפתלי77, יהיה לוהט"), אלא במובן הליטרלי ביותר שתצליחו להעלות בדעתכם: 25 מעלות בחוץ, מזגנים מקולקלים בפנים, וכמאה תל אביבים סקרנים הנושמים אחד לתוך הבירה של השני. הפלייליסט בבר ה"בר מצווה״ הפלורנטינאי נע בין קלאסיקות כדוגמת "הופ הופ" של מוג'דה ללהיטים עדכניים של שרית חדד – ואם המטרה הייתה לחבר את הקהל ל"זהות הים-תיכונית של המרחב הישראלי", לרבות ניחוח הזיעה הנלווה, הרי שהיא הושגה באופן המיטבי.

הנואם הראשון בערב היה אופיר טובול, ממייסדי התנועה ועורך ״קפה גיברלטר״ לשעבר. לאחר שמיצה את קלישאת הסטנדאפ ("רציתי לשאול אם יש פה תימנים בקהל, היעד הראשון שלנו זה להוציא דמי חבר מתימני") ואת זו הפוליטית ("בחודשים האחרונים הסתובבתי בכל מיני מקומות בארץ, וראיתי כמה היא יפה"), ניגש לעוקץ החתרני של התנועה: "תשאלו את סבא וסבתא ושלכם אם הם דתיים או חילונים, ימין או שמאל, והם לא יידעו לענות", הוא אמר. "כל ההגדרות המלאכותיות האלה נוצרו פה והפרידו אותנו. אנחנו פוגשים אנשים שכולם חוסים תחת הטייטל של 'מזרחים' וכמות הקונפליקטים שנוצרו ביניהם היא עצומה. המטרה של 'תור הזהב' היא להפוך את כור ההיתוך, להפוך את ההפרד ומשול שיצרו פה. מה שאנחנו עושים כאן הוא היסטורי, ברמת שינוי השיח הפוליטי. אם נמשיך לתת לזהבה גלאון לריב עם ליצמן, לבוז'י מצהלה וציפי מצהלה לריב עם ביבי מרחביה או עם יאיר מרמת אביב, אתם יודעים לאן אנחנו נגיע".

ולא רק טובול הזיע עבור האג'נדה. גם המשורר ארז ביטון, אורח הכבוד של הערב, נתן את ברכתו לדור הצעיר בנאום נרגש. ״אני עוד בשנת 74׳ הקמתי תנועה לצמצום הפער החברתי באוניברסיטת בר אילן בעקבות הפנתרים השחורים, והייתי שותף להפגנות מול גולדה בירושלים״, אמר. ״הייתי בטוח במאתיים אחוז שתוך עשרות אחדות של שנים המציאות הישראלית תהפוך למציאות של שוויון, של אחווה, של מתן ביטוי חיובי, נאות, מודגש, ליהדות המזרחית, בלי ניסיון לטאטא את הזהות הזאת, בלי ניסיון להתנצל עליה. ב-40 שנה שחלפו השתנה אולי דבר אחד. הצעירים שלנו – אתם – קמים מחדש כמו עוף החול ואומרים די".

נתן את ברכתו. ארז ביטון. (צילום: אורן זיו)

אשכנזים עם רגשות אשם

חמישה נואמים נוספים הספיקו כדי להבין שתור הזהב היא תנועה מבלבלת ומבולבלת. ממה שהוצג, לפחות בערב הזה, מדובר בניסיון לייצר מסגרת פוליטית שתקדם את מאבקי הדור השלישי של בני עדות המזרח, מאבק שהתנהל עד כה בזירה התרבות ("ערספואטיקה", "קפה גיברלטר" וכן הלאה). במובן הזה, היא לא עושה מהלך אוונגרדי, והיא אינה אלא תנועה הפונה לסקטור נישתי למדי, המורכב ממזרחים ומזרחיות צעירים שעשו סיבוב או שניים בגילמן וכמה אשכנזים משכילים עם רגשות אשם. אחרי הכל, האפיל המהפכני (״מה שאנחנו עושים כאן זה משהו היסטורי״) והרטוריקה הפוסט-מודרנית (״רוצים לחיות בחברה שמכילה את ההיסטוריה שלנו״) לא מדברים לכולם. מחוץ לפלורנטין, "תור הזהב" מקבילה לסניף הבועט של הסאלוף ובניו בשוק לוינסקי; היוזמה מבורכת לדעת הכל, אבל תימני שמכבד את עצמו יעדיף לאכול את הלחוח בבית.

הרטוריקה באירוע נעה בין העקרוני (״טיפול בבעיית הזהות של מדינת ישראל כמדינה ים-תיכונית הוא תנאי מקדים לטיפול בכל בעיה אחרת״), התכליתי (״נתמקד במדיה, קמפיינים ויראליים ופעילות שטח״) והלוחמני (״עכשיו זה התור שלנו ואני באתי לקחת אותו!״). הלכה למעשה, רק לקראת סוף הערב סיפק טובול אמירות באמת שנויות במחלוקת, שגם כללו את שם התואר ״אשכנזי״ וגם הדיפו ניחוח משיחי. ״התפיסה הציונית-אשכנזית באה ואמרה שאנחנו לא בני המקום״, הוא אמר. ״אבל היו פה יהודים לפני הציונות האשכנזית שקלטו את היהודים האשכנזים ותיווכו ביניהם לבין האוכלוסייה המקומית. גם הפלסטינים וגם המיינסטרים היהודי תופס את היהודים פה כנטע זר. אבל כשפלסטיני אומר לי לחזור לאירופה, אני אומר לו שלא אחזור לאירופה, כי לא באתי מאירופה. התפיסה שלנו היא להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שיש לנו קשר לאדמה הזאת. לשמאל התל אביבי אין בעיה לוותר על שטחים בארץ ישראל כי זה לא מזיז בכלל. אין לו זיקה לאדמה. גם הימין, מהצד השני, הפך אותה לחזות הכל. זה לא המצב״. כשנשאל בתגובה אם יש לו זיקה לחברון, השיב טובול – ״בטח, אבא שלי קבור שם״.

צילום: אורן זיו

אלדד יניב של המזרחים

יותר מכל תנועה היסטורית שהיא הייתה רוצה להידמות אליה (ועל אף שריצה לכנסת כרגע לא בתכנית) ״תור הזהב״ מזכירה את מפלגת ארץ חדשה בבחירות 2013. שתיהן נולדו מתוך משבר הזדהות עמוק של תל אביבים צעירים עם המערכת הפוליטית, ולפיכך הקפידו להעמיד עצמן מחוץ למשחק: ״ארץ חדשה״ כנגד הסיאוב והשחיתות, ו״תור הזהב״ כנגד ההפרדות המלאכותיות שכוננו על ידי ״הציונות האשכנזית״; שתיהן רצו להיות מפלגות רעיון, אך שימשו (או משמשות) בפועל כמפלגות סקטוריאלית ללא סקטור; את שתיהן, אם כן, יש לראות כסימפטומים לבעיה עמוקה ושורשית, ולאו דווקא כפתרון למצוקות שהעלו על סדר היום. מיותר לציין ששתיהן אהודות מאוד בפלורנטין.