מדוע הפכו המכינות לעיצוב ולאמנות לתחנה קבועה בדרך לאקדמיה?

מכינות או לא להיות: המוסדות הגדולים להשכלה גבוהה בתחום האמנות, כגון שנקר ובצלאל, זוכים לתקצוב מהמדינה, כך ששכר הלימודים בהם הוא כמו באוניברסיטאות, וזאת כדי לאפשר לכמה שיותר תלמידים להתקבל לפי יכולתם האמנותית ולאו דווקא לפי יכולתם הכלכלית של אבא ואימא. עם זאת, בעיני רבים, הפכו בשנים האחרונות המכינות לעיצוב ולאמנות, המסייעות בהכנת תיק העבודות למועמדים ובליווי לקראת מבחן הקבלה, כמעט לתנאי קבלה. כך עולה משמעותית עלות הקבלה למוסדות הללו לגבוהה בהרבה בפועל, ובנוסף, בתי הספר עלולים לקבל בסוף תלמידים שחושבים ומדברים אמנות באותו האופן. בעידן שבו התפכחה האקדמיה לקראת נטישת הבחינה הפסיכומטרית ומצאה חלופות זולות יותר, עולה השאלה אם בשלה השעה שכך יעשו גם מוסדות האמנות, שגם אם אינם מגדירים את המכינה כהכרחית – בפועל חשים רבים מהמועמדים אליהם שהיא כזו.

"כל התלמידים מוכשרים ורוצים להתקבל, אבלי בלי קורס קודם, זה מאוד קשה", אמרה לנו נציגת שירות במכינה גדולת ומוכרת. "לנו יש מאגר של מבחנים שהיו בשנים קודמות, שמכין אותך בצורה הכי טובה למבחן. באדריכלות בבצלאל נניח, מעל 80 אחוז מהכיתות זה בוגרים שלנו".

"לא הייתי מתקבל ללימודים בלי מכינה", קובע אסף, סטודנט לעיצוב אופנה בשנקר. ניסיתי להתקבל לפני שנתיים בלי מכינה ולא הצלחתי. אחר כך שילמתי משהו כמו 6,000 ש"ח כי לא רציתי להיכשל שוב. הכינו אותנו מצוין לבחינות, אמרו לנו בדיוק מה יהיה ועברתי". אבל האם המכינה מספיקה? דנה, שלמדה גם היא עיצוב אופנה בשנקר, החלה ללמוד במכינה אבל בסופו של דבר עברה לשיעורים פרטיים והגדילה את ההוצאה. "אפשר להגיד שזרקתי 10,000 ש"ח לפח. הגעתי למכינה כי היו לי המון רעיונות בראש, אבל פחדתי שלא יהיו לי הכלים להביא את זה לידי ביטוי במבחנים עצמם. לא חשבתי בכלל להתקבל בלי המכינה, כי ידעתי שזה לא אפשרי. לא מצאתי את עצמי שם, ובסופו של דבר למדתי במשך שנה שלמה עם מורה פרטית שלימדה אותי כל מה שהייתי צריכה לדעת, זה גם עלה לי הרבה כסף כמובן".

אילנה מלניקוב, שמכינה למבחני קבלה לעיצוב באופן פרטי, מספרת שגם אחרי הלימודים היקרים במכינות מוצאים את עצמם רבים מוציאים עוד כסף כדי לחזק את סל הכלים שיידרש לקבלה. "אף אחד לא מכריח ללמוד במכינות, אבל אנשים רוצים להצליח. התלמידים שלי מספרים שכולם למדו אצל מישהו לפני. אני נותנת להם כלים כדי לשפר את כושר הביטוי שלהם, אני לא חושבת במקומם. אם הם באים קצת יותר מוכנים, זה עוזר להם לצלוח את המבחן ואת הלימודים האינטנסיביים".

גם במכינות עצמן מיהרו להסביר שהם בסך הכל עונים על צורך אמיתי שקיים אצל מועמדים ללימודים. דניאל ספיר, מנכ"ל סטודיו 6B, אומר שהמכינות גם מסייעות לתלמידים שלא בטוח שהלימודים הללו מתאימים להם. "אנחנו עוזרים לאנשים להתמקד, להבין מה טוב בשבילם ובמה הם טובים. זה גם מונע הרבה טעויות של אנשים, שמתחילים ללמוד ומגלים שזה לא מה שהם חשבו. אני לא חושב שזה חובה, אבל זה בהחלט מעניק יתרון לאנשים שמגיעים מוכנים יותר".

ומה עם מי שמעדיף שלא לשלם את המחיר היקר ולא נכנע למסלול ההכנה? לעתים הוא מוצא עצמו משלם מחיר יקר אחר – דחייה. אלה, שניסתה להתקבל ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל בלי קורס הכנה, מספרת שהכינה תיק עבודות והאמינה בלב שלם שהוא יספיק. זה לא עבד לה. "כשהגעתי למיונים הבנתי שכולם בערך עברו מכינה. לא עשיתי אחת כזאת כי זה עולה 6,000 ש"ח. מה, אני השתגעתי?! בטוח שאם הייתי עושה מכינה הייתי מתקבלת. הם מכניסים אותך לאיזשהי תבנית שתקלע לטעמם של המחליטים. בדיעבד אני מבינה שלא התאמתי לתבנית המאוד מוגדרת שלהם, והמשכתי לעשות את האמנות שלי בלעדיהם".

ומה אומרים במוסדות?
משנקר נמסר: "שנקר לא מעודדת מועמדים לקחת חלק במכינות כלל ולא רק בשל עלותן. אנו מעדיפים מועמדים המציגים תיק עבודות אותנטי ובלתי אמצעי. המיונים בשנקר מבקשים לזהות כישרון, מוטיבציה ותשוקה".
מבצלאל נמסר: "אנחנו לא חושבים שהלימודים במכינה הכרחיים, אבל כמובן גם לא מפלים לרעה את הלומדים במכינות. המכינות אינן מבטיחות קבלה לבצלאל (או למוסד אחר לצורך העניין). בצלאל מחפשת מועמדים בעלי כישרון גולמי, ברק וייחודיות. ברור כי שכר הלימוד במכינות אינו נמוך, עם זאת, כאמור, לבצלאל מתקבלים מועמדים שלמדו במכינות לצא כאלה שלא למדו".