דיבור מלוכלך: פורום עירוני חדש ינסה לנקות את תל אביב

לפני כמה שבועות ברח הרצל החתול מדירתה של מירי חנוך ברחוב נחמני. קצת כמו בפרק של "מחוברות" שהקים עליה בזמנו את עמותות בעלי החיים, חנוך מצאה עצמה מטיילת בחצרות האחוריות של בנייני לב העיר, מייללת בקולי קולות, מטרידה את מנוחתם של השכנים, ובלבד שיעזרו לה למצוא את החתול המשוטט. על הדרך היא פגשה בתל אביב של החצרות האחוריות, שרובנו מדחיקים או כופרים בקיומה. תל אביב של שלוליות ביוב, שקיות מאובקות של חטיפים, חתולים רעבים הלוקים בדלקות חמורות, הזנחה שאינה הולמת עיר הרואה בעצמה מטרופולין בסטנדרט מערבי.

"הומלסים גונבים את הפחים, והזבל עולה על גדותיו מדי סוף שבוע", אומרת חנוך. "סטנדרט המיחזור מפגר אחר הסטנדרטים שהונהגו בניו יורק כבר בשנות ה־80. אני מוצאת חתולים שלא יכולים לפקוח את העיניים בגלל הדלקת שלהם. זאת הפקרות. יש פה מערכת כוללת, אקו־סיסטם, של הזנחה ולכלוך. בקשר לעיקור וסירוס החתולים, העירייה עושה רק טיפולים קוסמטיים, כדי להראות שעשו משהו. ברגע שאתה מתהלך בחצרות האחוריות אתה מגלה שאנחנו חיים בזוהמה, וזה עוד במקומות שאנשים מרשים לעצמם למכור דירות במיליוני שקלים".

מצב החצרות האחוריות בעיר, שהזנחתן נתונה באחריות התושבים, מעידות על הפער בתרבות הניקיון הישראלית לבין הסטנדרטים הנהוגים מעבר לים. על פי שרון מרק, חוקרת בבית הספר פורטר לסביבה ובלוגרית סביבתית, הבעיה נובעת ממכלול של גורמים. "מתוקף חוק שמירת הניקיון וחוקי העזר המקומיים, לעירייה הסמכות לקנוס אזרח שלכלך את המרחב הציבורי, אם מדובר בבדל סיגריה ואם בפיסת נייר, אך בפועל כמעט לא אוכפים את החוק הזה", היא מסבירה. "דווקא בעניין איסוף צואת כלבים עיריית תל אביב־יפו קונסת בסכום הגבוה ביותר בארץ. אפשר לשנות התנהגות באמצעות אכיפה – קחו לדוגמה את הפרדת הפסולת למיחזור באירופה ובארצות הברית, שם התושבים נקנסים אם לא הפרידו את הפסולת למיחזור כמו שצריך".

ובכל זאת, לטענת מרק, אנחנו יכולים להאשים בעיקר את עצמנו. "מרבית התושבים מטילים את האחריות לניקיון על העירייה ורואים בה את הגורם המרכזי האחראי על שמירת הניקיון. אני טוענת שלא כך. האחריות לניקיון ולשמירה על המרחב הציבורי מוטלת גם על התושבים עצמם, בעוד תפקיד העירייה מתמקד בנתינת כלים לתושבים לשמירה על הסביבה, בהתאמת ההסברה לקבוצות החברתיות בעיר ולפיזור התשתיות באופן נגיש ונוח".

פורום שייערך ביום שני (5.12) בירושלים בהשתתפותה של מרק, נוסף על נציגים מ־15 הרשויות העירוניות המובילות בישראל, הוא חלק מניסיון של רשויות עירוניות לחשב מסלול מחדש, ולהבין שבעיות הניקיון והמיחזור קשורות בעיקר בחינוך ובהסברה לתושבים. "אחרי שנים שבהן המשרד להגנת הסביבה והשלטון המקומי השקיעו משאבים ותקציבי ענק למימון פרויקטים ומהלכים סביבתיים בתשתיות ובחינוך, הם רואים שהרחובות עדיין מלוכלכים ומתחילים לחזור אחורה, להבין שמשהו בבסיס, בחינוך או בהסברה, מונע את ההגעה לתוצאות הרצויות", אומרת מרק. "הנעת תושבים להתנהגות סביבתית היא אחד האתגרים הגדולים בה עוסקים אנשי הסביבה בימים אלו".

גם בכל מה שקשור לסירוס ועיקור של חתולים, אחת מבעיות התברואה הבולטות ביותר בעיר, תל אביב נמצאת הרחק מאחור, אף שבסטנדרטים ארציים היא מהעיריות היחידות המסרסות ומעקרת חתולים על חשבונן. "צריך לתת על זה קרדיט לעיר תל אביב", מציינת יעל ארקין, מנכ"לית תנו לחיות לחיות, ומוסיפה: "אבל בשביל שתהיה השתלטות על הבעיה צריכים תקציבים הרבה יותר גדולים מצד הממשלה. באנגליה, מקום שבו יש מודעות מוגברת לבעלי חיים, הצליחו להשתלט על בעיות כאלה. בשביל זה זה צריך לעקר או לסרס 80 אחוז מאוכלוסיית החתולים, וגם זה לא בטוח יעזור. צריך לזכור שתל אביב תלויה גם בשכנותיה. ברמת השרון, לדוגמה, לא מונהגת מדיניות עיקור וסירוס של חתולי רחוב, ומכיוון שיש כל הזמן זליגה של חתולים מערים שכנות זה משפיע גם על תל אביב. בכפר סבא אמנם הצליחו למתן את התופעה באופן יעיל, אך זה התאפשר רק כי הערים השכנות לה דאגו למדיניות דומה, ובעירייה תקצבו קרוב ל־150 אלף ש"ח לטובת המשימה. המצב בתל אביב הוא בין הטובים בארץ, אבל ביחס למערב אירופה יש עוד הרבה לאן להתקדם".

הטיפול בחתולי הרחוב תלוי גם הוא ביוזמת התושבים. "העבודה שלנו היא בעיקר מול מאכילי החתולים", אומרת אלקין. "הם נמצאים בשטח ויודעים בדיוק איזה חתולים צריך לקחת לעיקור ולסירוס. הבעיה נותרת עם חתולים שאינם קשורים לתחנות האכלה וניזונים מפחי הזבל, למשל באזור שוק הכרמל. החתולים האלה מגיעים אלינו חולים, ובמקרים האלה גם אין עם מי לדבר". בדיוק מסיבה זו הכריזה לאחרונה תנו לחיות לחיות על תחרות הקהילה הטובה ביותר לחתולים, המתחקה אחר מודל אמריקאי ומעודדת תושבים שינקטו יוזמה וישמשו כמתווכים בין הרשויות לחתולי הרחוב שבשכונה.

בעיריית תל אביב־יפו לא מכחישים את הבעיות, אף שמקדישים לאגף התפעול כמעט חמישית מתקציב העירייה (971 מיליון ש"ח מתוך 5.5 מיליארד ש"ח). "בעיר רגילה פינוי האשפה מסתכם באיסוף זבל מהשכונות", מסביר איתי פנקס, יו"ר ועדת התפעול בעיריית תל אביב־יפו. "בתל אביב המסחר, המסעדות, בתי העסק מייצרים כמות אדירה של זבל שצריך להשתלט עליה. בגלל זה נושא התברואה, אף שהוא נחשב לסוג של עבודה אפורה, נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו. גם פינוי זבל שנערם בחצרות פרטיות זה עסק מורכב שלפעמים שדורש התערבות של בית המשפט".

יש ערים שבהן ניתנים קנסות של 1,000 דולר על לכלוך מדרכה. אולי הפתרון הוא הקשחת האכיפה?

"הבעיה היא לא כמה כסף אתה גובה, אלא כמה פקחים ישנם כדי לאכוף את זה. היום יש לנו רק ארבעה פקחים שעוסקים בפיקוח תברואה. ביקשנו ממנכ"ל העירייה לגייס עוד עשרה, ואני מקווה שזה ייצא לפועל. במקביל אנחנו מנסים להתמקד גם בהסברה וגם בטכנולוגיה. לדוגמה, יש היום פיתוחים חדשים בטכנולוגיית המפוחים שהייתה יעילה מאוד בשנים שהיא יושמה במדרכות בתל אביב, אבל לפני כמה שנים הוגבלה מפני שגרמה להרבה רעש. אני קורא לתושבים לפנות למוקד בכל פעם שהם נתקלים בפחי זבל שעולים על גדותיהם או במפגע תברואתי דומה. הנושא הזה באחריותנו".

חנוך מצאה את הרצל לפני ימים אחדים, ומאז כבר הספיקה לאמץ חתול עם דלקת עיניים חמורה. היא עדיין מחכה שמישהו ייקח אחריות על הזבל המפוזר בשכונה שלה. "פעם, כשלא היו גדרות שמפרידות בין חצרות הבניינים, היה הרבה יותר נקי", היא אומרת. "כנראה לאנשים יש נטייה להטיל אשמה על אחרים. ברגע שהזבל נמצא בשטח אפור, שלא ברור למי הוא שייך, אף אחד לא יתנדב לטפל בו".