פשע בכיכר

הזירה שקטה, העדויות הועלמו והציבור התפזר, ורק טיפת דם גדולה ודשנה נותרה זכר לרצח שבוצע לפני שניות בכיכר המרכזית, לעיני ההמונים שלא רק שלא מנעו אותה אלא שלפו סמארטפונים ומצלמות ותיעדו בהתרגשות. הציבור התחלק לשניים: דור הפלמ"ח, אלה שראו את האנפה האפורה שנוהגת לנוח על המזרקה בבריכה האקולוגית בכיכר רבין, תופסת דג ענקי ועולה לראש המזרקה כדי לבלוע אותו בעודו מפרפר במקורה; ואלה שהגיעו קצת אחר כך וראו אותה רק מנסה לדחוק דג, כמעט בגודל שלה, בגרונה הצר.

אבל כולם נעצרו בהשתאות מול הטבע האכזרי שהתפרץ לאורבניות הסטרילית: הם נעמדו על שפת העץ, מתכופפים קדימה, כמעט נופלים למים, מנסים להיות הכי קרובים להתרחשות כדי לצלם, כמו היו לבנים בטיול ספארי באפריקה, מבקשים מנהג הג'יפ להתקרב רק עוד קצת ללביאה שלועסת אנטילופה שחוטה בסוואנה. אחת מהן שלפה מצלמה בעלת עדשה טלסקופית, פאלית.

זוג אחד התמקם אסטרגטית לצילום סלפי כשמאמצי הבליעה ברקע, מחייכים ומתנשקים. הורים הניפו ילדים קטנים על כתפיים כדי שייטיבו לראות את ההרג, ואימא אחת הודיעה לבנה הפעוט: "רואה, הכל יש בתל אביב!", כמו מצדיקה לעצמה את התשישות ההורית המונעת ממנה לקחת אותו לטיולים מסעירים בטבע אמיתי. הכל יש כאן, בלב העיר, רק אל תוציאו אותנו מכאן, לא נשרוד בחיים. לאחר חצי שעה וכמה ניסיונות בליעה כושלים הפסיק הדג לפרפר. היה ברור שהוא הפסיד וזה רק עניין של זמן. האנפה הצליחה לדחוק אותו כמחצית הדרך והוא תקוע בגרונה, זנבו מזדקר. "מעניין אם יש לה מנגנון שמאפשר נשימה תוך בליעת עצם שחוסם את הגרון, כמו לנחשים", תוהה אחד הצופים שנושא על חזהו מנשא בייבי ביורן מאוכלס בתינוק. נראה שהאנפה מצליחה לנשום, אבל את הדג היא לא מצליחה לבלוע. היא מקיאה אותו בשלמותו ועוצרת לרגע כדי לאסוף כוחות לניסיון הבא.

"היא לא תצליח", מנבא אחד, "הדג גדול מדי". "היא בעל חיים", עונה מישהי, "היא יודעת מה היא יכולה לבלוע". לא כמונו בני האדם – מוגבלים, לא יודעים מה טוב לנו, מה הגוף שלנו מסוגל לעשות. סמוך למקום שבו שכן בעבר גן חיות, סמל לשאיפות הביות האנושיות של עולם הטבע – התפוצץ מבעד לאספלט הטבע במלוא עוצמתו, מעמיד מראה לא נעימה של אי כשירותנו ואפסיות המנגנונים שהמצאנו, בני האדם, כדי לחמוק משרשרת המזון.

ואז זה קורה – האנפה מבצעת איזה ריקוד קפיצה קטן שמסייע לדג להחליק פנימה. "היא מצליחה, היא מצליחה", הנאספים צועקים באקסטזה. היא פותחת את מקורה, כמו לגיהוק של אחרי, וטיפת דם ענקית נפלטת מגרונה, נשפכת מפיה וזולגת על נוצותיה בפס ארגמן קטלני. זה אות הסיום. פתאום הילדים מסביב רוצים לדעת למה יש פה דם, וההסברים נעשים מגומגמים. אופס, עם הטבע המהפנט גם הטבע התגנב לסביבה המוגנת.

הקהל מתפזר בשקט במבוכה, מבין בתת ומדע קולקטיבי שההתאחדות מול המחזה קצת פתטית, עלובה. כמהים להרגיש שאנחנו חלק מהעולם – דרך הטבע שעדיין קיים סביבנו, דרך קהילה מומצאת שנואשת לביחד, וכל חריגה מהיומיום היא תירוץ טוב. אפילו שהסיבה הזאת כל כך זמנית ואיפלו שהיא מראה כמה אנחנו זמניים.