קפה הולך: יושבי הקבע של הבאצ'ו נפרדים מבית הקפה המיתולוגי

אחרי כמה חודשים של שמועות על סגירתו הקרבה של הבאצ'ו, מבתי הקפה המיתולוגיים של תל אביב, יצאה באחרונה ההודעה הרשמית של הרוכשים – המוסד אמור להיסגר, ובמקומו ייפתח סניף של רשת אילן'ס המתחדשת. בהודעה הרשמית של הרשת הבטיחו "לשמור על אופיו השכונתי של בית הקפה", לרבות שימור חלק מהעיצוב המקורי שלו, בצד מיתוג מחודש וחידושים אחרים. כחודשיים אחר כך, יושבי המקום הקבועים עדיין לא יודעים מתי זה יקרה, ואיך יראה המרבץ שלהם ביום שאחרי.

"אני נתקל באנשים שזה מאוד קשה להם", מודה הבעלים בועז טרגרמן, שמתעקש שהעסקה עדיין לא סגורה – זאת אף שגם הוא יודע לדבר על תאריך מסתמן, 31 בדצמבר. "זה נכון שיש דיבור עם אילן'ס וכאלה, אבל כלום לא סגור וחתום ואני לא חושב שהעיתון הוא המקום לנהל על גביו משאים ומתנים".

למה החלטת לעזוב?
"אני מפעיל את הבאצ'ו כבר כמעט 20 שנה והסביבה מאוד השתנתה בזמן שעבר. זה הפך לאזור של אוכל מהיר ומזללות, יש יותר רגולציה מהעירייה והממשלה. אני ו'הקוסם' תמיד צוחקים שאם המקומות שלנו היו נפתחים היום הם היו כישלון. אני כבר מזדקן, החוזה ייגמר בקרוב, אז כינסתי את המשפחה והחלטנו שאנחנו לא רוצים להמשיך לעוד תקופה. אני לא מוכר במיליונים, לא עושה אקזיט, בסך הכל התפרנסתי בצורה שהיא לא יוצאת מן הכלל ומאוד אהבתי מה שעשיתי".

טרגרמן מבהיר שהוא נשאר במוסד השני שתחת ידיו – קפה מרסנד, ושגם אם וכאשר הבאצ'ו ייסגר, רוחו תמשיך לרחף מעל מרכז תל אביב. "הבאצ'ו יקר ללבי, ואני לוקח את השם שלו יחד איתי. נראה לאן אתגלגל".

קפה באצ'ו (צילום: אנטולי מיכאלו)

רעות עירון הקימה את בית הקפה ב-1995, כשהייתה רק בת 22, ועזבה בשנת 2002. "בניתי ועיצבתי הכל שם לבד. כל העובדים היו בגילי ובלי לתכנן יצרנו סוג חדש של בית קפה, עם עיצוב שלא היה דומה למה שיש בעיר, עם המוזיקה שרצינו להשמיע. וגלידה. אין יותר טוב מקפה וגלידה", היא מספרת. "זאת הייתה תקופה מדהימה. אהבתי את המקום, את הצורה שהאור נופל על הפינה מרחוב הנביאים בכל בוקר, גם נדלקתי על השכונה הזו, שהיה בה משהו בוסר ונהנתי לראות איך לאורך השנים היא מתפתחת. עזבתי את הבאצ'ו ב-2002 ומאז השכונה וגם המקום מאוד השתנו. בעיקר חבל לי שוויתרו על הדלת הפינתית – זה קלאסיקה של בתי קפה".

בית הקפה נוסד באמצע שנות ה־90 וישב תחילה בפינת שדרות נורדאו ובן יהודה. מאז הוא החליף לוקיישן, למקומו המוכר במשולש הרחובות הנביאים־המלך ג'ורג'־שלמה המלך, החליף לוקיישן, עיצוב, תפריט ואווירה, התרחב משמעותית – ובעיקר השתלט עליו גרעין קשה של "קבועים". "הגעתי לבאצ'ו במשבר הכלכלי של 2008, אחרי שפיטרו אותי מאיזה סטארטאפ", נזכר אסף לבנון, קבוע לשעבר. "הייתי יושב שם כל יום. זה היה כמו בית הקפה ב'חברים' – מקום שאפשר לשבת בו שעות על כורסאות, עם אותה כוס קפה. לא הבנתי איך הם בכלל מתפרנסים. היה דיסוננס שנוצר בגלל החלון הגדול שפונה לרחוב – בחוץ כולם זזים ורצים ובפנים היה מין מקדש של עצלות, מקום מאוד לא מכופתר". נעמה פרידמן, שהחלה להגיע למקום כבר בגיל 17, רואה בבאצ'ו את ביתה הראשון בתל אביב. "דווקא בביקור ראשון לא התחברתי בכלל. זה הזכיר לי את הסלון של סבתא שלי בקיבוץ, לא אהבתי את זה. עם הזמן נפתחתי לאווירה ועד היום אני מחפשת את האופי הזה בבתי קפה, בארץ וגם בחו"ל. אני עדיין זוכרת את היום שהחליפו את הספה האחרונה, כמעט צעקתי 'לא!' כי הרגשתי שמשנים לי את הבית".

(צילום: יולי גורודינסקי)

הלקוחות השונים, אלה שנטשו ואלה שעדיין מגיעים קבוע, מדברים על המקום כהרחבה לדירה שלהם. "זה לא עניין של תל אביבים מפונקים, אנחנו פשוט חיים בדירות קטנות וצריכים מקום להתנתק בו, בטח מי שאין לו משרד", מסביר העיתונאי יגאל סרנה, שמקפיד על ביקור כמעט יומי במקום כבר שנים. "בתי קפה כאלה הם המתיקות של תל אביב ודי ברור שהם עוד ילכו וייעלמו, וכואב לי הלב על הקהילה שהתפתחה שם".

האם יש סיכוי שהקהילה תצליח לשמור על מקומה גם תחת הכובע של אילן'ס? לא בטוח שלא. "אני לא מפחד מהשינוי", מכריז מיכאל גלעד, חבר פרלמנט של שישי בבוקר. "אני אמשיך לבוא אם יהיה אוכל טוב, אם יהיה נוח לעבוד ואם אנשים נחמדים וחכמים יישבו שם. השאלה היא אם הם ירצו שם עיתונאים ואקדמאים או אנשים שהולכים מהסנטר לים".

[interaction id="593fb381be3db6a6300b2160"]