השנה היחידנית שלי: כדי להצליח באמהות רצוי להכשל בזוגיות
יש דבר כזה, תינוקות קלים, ואני זכיתי. לא קיבלתי טלפון מאראלה, אפילו לא רמז שזו מציאות ממשית ולא הזיה. הזולת מנסה דווקא לשכנע אותי שאין מצב שזה באמת קורה לך. אבל זה קורה
אני יושבת על הרצפה עם בלון צהוב ומנסה להוציא ממנו את האוויר בלי שיהיה בום – מיומנות מורכבת אבל אפשרית. אני מסתכלת מסביב. הבית שלי גדוש במתנות, מלוכלך מתינוקות, שיכור מצבע מאכל ומבינה: עשינו את זה. היא בת שנה. אכלנו את העוגה, שרנו את השירים, שלחנו את התמלוגים לסמדר שיר, וזה הזמן להישען אחורה, להרים את הרגליים ולהגיד: "זהו? זה כל הסיפור???".
לא, נו, באמת. אין מצב שגידלתי עכשיו לבדי תינוקת במשך שנה תמימה ועדיין לא הגעתי לקטע הקשה. משהו בי עדיין מחכה שהוא יגיע, הקשה הזה. שנה שלמה שחיפשתי אותו – וכלום. כולה שש שעות של צירים, הנקה מוצלחת ומחטבת, אפס כאבי בטן, שיניים שפשוט צצו להן בלי צרחות ובעיקר – אני אימא שישנה. לילה שלם. כן, כן.
הבטיחו לי שאהיה עייפה כל הזמן, סיפרו לי מעשיות על טלטולים, רקחו לי כדורים לדיכאון אחרי לידה. גם אני הכנתי את עצמי לקשה מכל: גייסתי את כל המרירות הפנימית מבעוד מועד, עם מניפסטים פמיניסטים – מ"למה החברה לא דואגת לאימהות?", עד "למה לא נותנים לנו להיניק בציבור?" – וכלום. הציבור היה אדיש לפטמותיי, החברה נראית לי חולה כרגיל, בלי קשר לאימהות שלי או של אחרות.
יצאתי מחדר היולדות כמו מאמא קנגורו עם תינוקת קטנה בכיס, ולאחר שנה היא עדיין שם. כל מה שאני עושה, היא עושה לידי בקטן יותר. היא לא מפריעה, הילדה שלי. היא משדרגת, מכניסה נפח, נוכחות, סיפוק לחיים. אז נכון שהיא בורחת לי בדרך לאמבטיה והפיפי בורח לי בדרך לשירותים, אבל בסך הכל אין תלונות.
יש דבר כזה תינוקות קלים, ואני זכיתי. אבל לא קיבלתי טלפון מאראלה, אפילו לא רמז שזו מציאות ממשית ולא הזיה. הזולת מנסה דווקא לשכנע אותי שאין מצב שזה באמת קורה לך. בכל פעם בשנה האחרונה שסיפרתי כמה איילת מתחשבת בי, מישהו היסה אותי: אל תגידי! אל תשוויצי! היא שומעת אותך ותכף תתהפך עלייך!". אחרים העדיפו למקם אותי על ציר של זמן: "חכי חכי", הם איימו. היא עוד תצרח, היא עוד תכאב, אתן עוד תגיעו למיון, לקלינאית תקשורת, לשחרר אותה בערבות אחרי שתברח עם מקועקע בשם צ'יקו. עד שהודעתי שנמאס לי. העובדות מלמדות שהבת שלי היא אדם מושלם, שהחיים איתה קלים בהרבה מאשר בלעדיה. נא לא לבלבל לי את העובדות עם תיאוריות.
ואולי באמת צריך לשתוק. הדיבור הפוליטי העכשווי מבקש כי אנשים "יהיו מודעים לפריבילגיות שלהם" לפני שהם מספרים על הצדדים היפים של החיים. אבל הפריבילגיה הגברית, האשכנזית או ההטרוסקסואלית היא כאין וכאפס לעומת פריבילגיית האימא החדשה שישנה לילה שלם. כולי הזדהות עם אימהות רוטנות, כועסות, עייפות. בקלות גם אני יכולתי להיות כזאת, ואני באמת מלאת הכרת תודה. אלא שכנראה יש כאן דבר נוסף: אני אימא יחידנית. חד הורית מבחירה. הבאתי אותה מתרומה של אדם שלא הכרתי, ושהדבר העיקרי שצריך לדעת עליו הוא שמעולם לא היה מעורב בפרויקט מוצלח יותר. ממחקר לא רשמי שערכתי אצל חברותיי היחידניות, נדמה לי שכולנו מאושרות באופן בלתי סביר מהתינוקות נטולי האב שיצאו לנו.
לא כי אבא זה רע, חלילה, אלא בגלל מה שמגיע בחבילת היחידנות. התינוקת לא הרסה לי את הזוגיות כי לא הייתה זוגיות להרוס. אנחנו ישנות יחד, אז כשהיא קצת מקטרת בלילה אני מנדבת שד וממשיכה לחלום. ואם יוצא שקצת קשה, מעצבן, רטוב או מלוכלך – אין לי למי לצעוק ש"עכשיו תורך", אני מטפלת במחדל בעצמי ושוכחת מיד שהוא קרה. הדיל של היקום מצטייר כך: כדי להצליח באימהות רצוי להיכשל בזוגיות. נסי ותהני.