סדרת האנימציה דוברת הרוסית "מאשה והדוב" כובשת את העולם

כך הפכה "מאשה והדוב", שעונה חדשה שלה עולה בימים אלה בערוץ ג'וניור, מסדרת אנימציה לילדים ברוסית ללהיט יוטיוב כלל עולמי עם מיליארדי צפיות

דווקא רואים יער. מתוך "מאשה והדוב"
דווקא רואים יער. מתוך "מאשה והדוב"
29 בספטמבר 2016

"התעסקתי במשא ומתן על הרכישה של 'מאשה והדוב'. פתאום קלטתי באחד הימים את האחיינית שלי, אז בת 14, יושבת מול הסדרה הזאת, שלא תורגמה לעברית ולא דוברת את אותה השפה ובטח שלא לאותו גיל, ופשוט בוהה בזה, בלי להבין מילה אחת ברוסית", מתארת מור חוברזה־רוז, מנהלת ערוץ ג'וניור. זו סצנה שהייתה נשמעת סוריאליסטית עד לפני שנים אחדות. המחשבה של סדרה רוסית שתתפוס הורים וילדים (או בני נוער במקרים חריגים) בקטע נטול ציניות או סטריאוטיפים היה נראה פשוט מוזר.

המספרים מספרים פה את כל הסיפור. "מאשה והדוב", סדרת אנימציה מצחיקה שאולי דוברת רוסית אבל מיועדת לכל צופה על הפלנטה, הפכה ללהיט יוטיוב היסטרי. הפרקים נעים בין כמה מיליונים למיליארד וחצי (!) צפיות, גם אצל משפחות שהקשר שלהם לתרבות הרוסית קלוש עד לא קיים. ההצלחה הגדולה של הסדרה גם בישראל הביאה את הערוץ לרכוש שתי סדרות נוספות: "קיקוריקי" ו"אליסה יודעת מה לעשות". חברו את זה לחגיגות הנוביגוד שהופכות לפופולריות יותר ויותר ותקבלו מראה מפתיע מאוד במדינת ישראל: חברה שמאמצת באהבה צדדים שמחים וכיפיים של תרבות זרה, ועוד כזאת שמזוהה עם תיאטרון רציני וספרות מופת ולא בדיוק עם סלפסטיק חמוד וצבעוני.

"'מאשה והדוב' היא מקרה מבחן מעניין מאוד, כי הסדרה הפכה לסוג של מפלצת", מבהירה חוברזה־רוז. "לאחרונה הסדרה נכנסה חזק מאוד גם לארצות הברית. אין מחסום שפה כי אין יותר מדי טקסט, רק שילוב של הומור וחמידות עם סלפסטיק. גיליתי שנוסף על הקהל היהודי, זה עובד באופן מפתיע מאוד בקהל הערבי, אולי בגלל אלמנטים אופנתיים דומים, כמו מטפחות. אבל צריך לדעת שכל הסיפור הזה לא מקרי בכלל. עומדת מאחורי זה חברת הפצה גדולה שדוחפת ומכוונת לשיווק בינלאומי. אני חושבת שמה שקרה זה רצון גדול של הקהל, לפחות בארץ, להכיר עוד דברים בסגנון הזה כי מזהים שיש פוטנציאל".

סשה דמידוב – אדם שחווה את כל השלבים של עולה מברית המועצות בישראל במהלך העבודה שלו בתיאטרון גשר – יודע מה היה ומה עדיין המקום של שחקן רוסי מחוץ לאזור המחיה הטבעי שלו.

"אני עוד לא מרגיש שמלהקים אותי לתפקיד ה'ישראלי'. אם אני משחק בסרטים אז אני הרוסי, או היהודי מרוסיה, וזה הספוט. בגשר אני יכול לעשות תפקידים אחרים כי זה תיאטרון שכולו רוסי, אז אני יכול לעשות עוד דברים, כמו לשחק שייקספיר, ובכל זאת מאוד מאוד קשה לשחק בעברית בלי מבטא בשביל הקהל".

ומה לגבי דברים לילדים? הרי מהתרבות הרוסית מכירים בעיקר דברים כבדים ורציניים. איך הגענו לאמץ את זה?

"בשנים האחרונות יש רצון של הישראלים להכיר גם את הצדדים האלה. הרבה אחרי העלייה של שנות ה־90 והמתח שנוצר כשמגיע משהו חדש, הסיטואציה יותר רגועה ויש רצון להכיר את התרבות הרוסית גם אצל הדור שנולד פה ולא זה שעלה. ברוסיה יש עכשיו דברים מדהימים בשביל ילדים. אולי זה מעניין אותנו כי יש פה סלט של תרבויות ואין עדיין באמת תרבות ישראלית, אז אנחנו לוקחים דברים מתרבויות אחרות, אבל אני מחכה ליום שבו נפסיק לקחת וניצור פה משהו משלנו".

חוברזה־רוז מתארת דווקא כיוון מנוגד, שהופך תכנים מרוסיה לכל כך פופולריים דווקא אצל הדור שפשוט לא נקלט בארץ ומנסה לשמר את הזהות שלו.

"זה תופס שני כיוונים מעניינים: קהל רוסי שמראה לילדים תכנים בעברית כדי ללמד אותם את התרבות המקומית, אבל יש פה גם עניין של קהל רוסי שעושה ההפך: מראה לילדים שלו את זה בשביל ללמד אותם על התרבות הרוסית ולשמר אותה". כלומר, השמרנות הזו דווקא מביאה לחשיפה לתכנים שאולי מדברים באותה השפה ונראים דומה, אבל ב־2016 הם מכוונים לכיוון הרבה יותר גלובלי ומקרבים את הצופים בכל העולם זה לזה. ואולי זה מה שילדים רוצים: תוכנית שיכולה להיות גלובלית גם אם היא לא דוברת אנגלית, כמו שתיאטרון יכול לגעת בכולם גם אם יש לו מבטא.

"אנחנו לא מנסים לעשות תכנים ישראליים אבל כן להתעסק בתכנים שרלוונטיים לכל אחד, לא משנה אם הוא רוסי או צבר", אומר דמידוב. "למה אנחנו פה? מה אנחנו עושים כאן? מה מעניין אותנו? להתעסק במה זה ישראלי או לפנות לדברים שהם מעל לפוליטיקה או לזהויות?".

"מאשה והדוב", עונה חדשה, כל יום בשעות שונות בערוץ ג'וניור (ערוץ 86 ב־HOT, ערוץ 93 ב־yes, וכן בשירותי ה־VOD של שתיהן)