ענני מחשבות: סופרת הילדים רינת הופר מאיירת את העולם

רינת הופר היא אחת מסופרות הילדים המוכרות והאהובות בארץ, ולראיה - בשנת 2015 נחנך בחולון גן שעשועים בהשראת סיפרה "מפלצת סגולה" במסגרת פרויקט גני סיפור. היא שינתה את שדה ספרות הילדים, ובכל ספר היא זורעת רעיונות מקוריים ואיכותיים ועלילה מרתקת

רינת הופר. צילום ביתי
רינת הופר. צילום ביתי
1 באוגוסט 2016

הופר היא בת 50, מתגוררת בגדרה, נשואה לעודד ואם לאיה (20), איתי (17) ונוגה (14). עד היום הוציאה 21 ספרים, בהם "איילת מטיילת", "חנן הגנן", "אותיות במיץ שטויות", "קיפודה עם מזוודה", "הגמד הגבוה והענק הנמוך" ועוד רבים אחרים. היא סופרת עטורת פרסים – פרס נחום גוטמן לאיור, פרס בן יצחק של מוזיאון ירושלים ופרס זאב לספרות ילדים. את דרכה החלה כמאיירת וסיימה בהצטיינות לימודים בבצלאל, ואת המעבר לכתיבה ביצעה לפני כ־20 שנה.

רינת: "הייתי ילדה מציירת, בתיכון היה לי מדור מצויר ב'מעריב לנוער' ואחר כך איירתי מדור דומה בשבועון 'כל העיר' הירושלמי. הצטברו לי הרבה חומרים כתובים שרציתי להוציא, וכך נולד הספר 'ציידת הנמשים', לפני כ־20 שנה. האיורים היו בשחור לבן כדי לחסוך בעלויות. הביקורות המצוינות עודדו אותי להמשיך לכתוב. באותה שנה עברנו לגור בארצות הברית לשלוש שנים, והניתוק מהארץ הוביל אותי למין מסלול עצמאי שבו אני צועדת עד היום, מין משק אוטרקי של כתיבה ואיור".

ובכל זאת, מה את יותר, מאיירת או כותבת? והרעיונות – מתחילים בציור או בכתיבה?

"זו השאלה ששואלים אותי הכי הרבה", היא עונה, "וזה כמו 'את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?'. התשובה דומה – את שניהם יחד. בראשית הקריירה שלי באמת רק איירתי. רק בדיעבד הבנתי עד כמה הכתיבה הייתה חשובה לי בעצם כבר מן ההתחלה. תמיד הרגשתי שהאיורים שלי 'יתומים' בלי כמה מילים לידם".

ובאשר לרעיונות?

"אתן לך דוגמה: אתמול טיילתי בנגב ואני יודעת שאכתוב שיר על רועה צאן שראיתי שם. הכבשים נראו לי כמו ענני מחשבות של הרועה שתועה ותוהה לאן יוליך אותן. יש כאן תמונה שאני מיד מתחילה לצייר ומילים שמתחרזות עם התמונה. הכוונה היא שהטקסט לא יהיה לגמרי מובן בלי הציור, שתיווצר התמזגות".

האם יש לך משמעת עבודה? את עובדת בכתיבה?

"הכתיבה והציור מלווים אותי כל הזמן. אני ממלאת מחברות, יומנים ופתקאות באופן די אובססיבי. ביומיום אני מבלה הרבה שעות בבית. חלק מהזמן מוקדש למשפחה, טיפול בבית, בגינה, בכביסה וחלק מושקע בעבודה. אף פעם לא הייתי קנאית במיוחד לזמן העבודה שלי. אני יכולה לעבוד כמעט בכל מצב, וכשהילדים היו קטנים ביליתי איתם את רוב היום. חדר העבודה תמיד פתוח ואני תמיד שמחה להפסיק לעבוד כדי להכין למישהו סלט, לנקות את האמבטיה או לשמוע איזה סיפור משעמם".

מתוך הספר "ענת, שתיים שלוש"
מתוך הספר "ענת, שתיים שלוש"

בניגוד לסופרים אחרים, שקהל המבקרים שלהם הם בני משפחה קרובים, אצל הופר זה ממש לא כך. " אני כמעט לא מראה את הספרים בזמן העבודה", היא מסבירה, "כי זה אף פעם לא עוזר לי לקבל החלטות משמעותיות. נראה לי שביצירה לילדים דווקא חשוב להתנגד לצורך לרצות את הקהל. זה כביכול מתבקש – 'לבדוק' את הספר על ילדים – אבל זו יכולה להיות גם מלכודת. אני מנסה לרצות את עצמי, וזה הרבה יותר קשה. אך בספר 'גלילונה' חרגתי ממנהגי. הייתי חייבת לנסות על אזרחים וילדים תמימים את בניית הדגמים מגלילים של ניר טואלט".

לפני שש שנים הוצאת ספר למבוגרים בשם "טמונות". האם הוא הצליח?

"כצפוי ולצערי, הוא הצליח פחות מספרי הילדים. לדעתי בעיקר כי הוא ספר איורים כמעט בלי טקסט בפורמט שונה וייחודי".

למה הרגשת צורך להוציא ספר למבוגרים? האם חשת שלהיות סופרת ילדים זה קל מדי?

"ממש לא. יצירה לילדים היא אהבת חיי, ואני יודעת שהיא תמשיך לאתגר אותי לעד. רק בעולם הזה אני מרגישה חופש מוחלט להביע את עצמי במילים ותמונות. אין לי כרגע במגירות שום חומרים שאני לא יכולה לממש בתוך המסגרת הזאת".

ב"ענת שתיים שלוש" יש הפעלה מקסימה שבה הילד צריך להצביע על כל פרט שמופיע בדף. מה המטרה שלך בכך?

"חשוב לי הקשר בין המילה לתמונה. חשוב לי שהילד יקרא גם את הציור ויחפש בו משמעויות שמתכתבות עם המילים. בספר הזה, השורות בתחתית העמוד באות לעורר תשומת הלב לפרטים, לשמות הדברים ולהבדלים ביניהם, כך שהספירה לא תהיה בהכרח העיקר. המטרה היא לעודד סקרנות וחקרנות ולגלות את השמחה שבחיי היום יום".

מתוך הספר "ענת, שתיים שלוש"
מתוך הספר "ענת, שתיים שלוש"

נחום גוטמן, לאה גולדברג, ע. הלל, נורית זרחי, אנדה עמיר, אלתרמן, לאה נאור, דתיה בן דור, יונתן גפן, ד"ר סוס, מוריס סנדק ועוד הם הסופרים האהובים עליה, וכאשר הילדים היו קטנים הרבתה לקרוא להם ספרים. אם כי, היא מסבירה, "מעולם לא ראיתי דווקא את שעת השינה כשעת הקריאה, ולא הייתה אצלנו בבית התניה כזאת. שמחנו לקרוא ולהסתכל בספרים בכל מיני שעות. כיום הילדים לא מבקשים שאקרא להם, אבל אני בכל זאת קוראת להם בכוח קטעים יפים מספרים שאני קוראת, מפזרת ספרים טובים בכל מקום בבית ומקווה לטוב".

השירים שלך הולחנו למופע המלווה בדיסק, "ענן על מקל" שהילדים מתים עליו. זה כיוון חדש בעבורך?

"שמעתי לראשונה את השירים על טייפ קטן של דידי שחר ודמעתי. התרגשתי מאוד לשמוע שירים שלי, שאת חלקם כתבתי לפני 20 שנה, חוזרים אליי ומקבלים משמעות חדשה. הדיסק והמופע המצוין שימחו אותי, אבל גם חידדו את התחושה שאני יוצרת של ספרים, ושם אני רוצה להישאר. אולי קצת קינאתי ב'קוליות' של המוזיקה, בסוג התחרות הלא הוגנת כביכול שהיא נותנת למילה הכתובה ולתמונה. אני רוצה שימשיכו לקרוא ולקנות ספרים וכך ייתנו מקום גם לקסם הפשוט והנצחי הזה, שלא מצריך מפיקים ואמרגנים וטלוויזיה. הדבר שאני מנסה ליצור בספרים נדיר מאוד בימינו. אין, ולעולם לא יהיה תחליף למקום השקט, ליכולת לקרוא לבד שיר או סיפור או תמונה, ללא מתווכים. רק ככה אפשר לגדל ילדים שיהיו קוראים וחושבים עצמאיים". ועם זאת, היא מודה שהיא "עסוקה כבר בכתיבה של ספר שירים גדול, שאשמח אם בעתיד יולחנו, אף שמבחינתי הכי נוח לשירים בספר, ליד האיורים". מה שאומר שבכל זאת מרגש מאוד לשמוע את היצירות שלך מושרות בפי עוללים.