פסח בא והשמחה רבה: ורד שנבל מברכת על בוא החג

הצורך שלי בחופשות מבית הספר מעמיק. תגידו משוגעת, אבל עם הזמן אני מעדיפה דווקא את הימים שיורד ממני הלחץ להיות בזמן וסנדוויצ'ים וקבוצה לפרויקט במדעים ולא לשכוח להביא מחר מחברת גיאומטריה ולזכור להביא משהו קטן ומתוק כי משחקים "גמד וענק" והטיול השנתי, ו"הורים יקרים מצ"ב דפי תרגול לקראת המבחן בחשבון" ועוד.

אבל יותר מהפסקה מהמטלות האלה, אני צריכה מנוחה מהבקרים. אני לא יודעת מה קורה לי, אבל קשה לי לקום בבוקר וזה לא אופייני לי. אני בן אדם של בוקר. בבוקר הכל נראה לי מבטיח וטוב ונפלא. ככל שחולפות השעות אני הולכת ודוהה. ורק אחרי שכולם נאספו חזרה מהחוגים, ואחרי ארוחת הערב ולסדר את המטבח והאמבטיות והפיג'מות והשיניים והסיפור (ורצוי שיהיה באורך הנכון, כלומר קצר), והגדולים במיטות והקטנה ישנה – ואפילו אני כבר אחרי מקלחת – רק אז אני נוחתת במיטה, באנחת רווחה ובצפייה לבוקר הבא.

אבל לאחרונה כשהבוקר מגיע, אני בקושי קמה.

אני גונבת עוד רבע שעה, מתכרבלת עם הקטנה שחמקה אליי למיטה עוד קודם. הזמן דוחק, ואני מקלפת את עצמי מהמזרן ועוברת בחדרים. אחד עוד ישן, וכשאני מעירה אותו הוא מספר, בלי לפקוח עיניים, שהיו כאלה רעמים שהוא התעורר בחמש והדליק את המחשב כי היה חייב לוודא שלא מפציצים אותנו. ואח שלו מגיע גם. בעיניים עצומות. גורר רגליים ובידיו מכודררים הבגדים שלו לאותו יום.

מרגע זה ואילך הלחץ עולה ואוצר המילים שלי מצטמצם לארבע מילים שהן למעשה שני משפטים שמתחברים יחד באופן נדיר. ממש סוג של שיר. זה הולך ככה: "נו כבר! אנחנו מאחרים".

מה שיעיל במיוחד במילים הללו הוא שהן טובות לכל דבר:

"אימא, אין לי גרביים". "נו כבר! אנחנו מאחרים".

"אימא, תגידי לו שייצא מהחדר שלי!" "נו כבר! אנחנו מאחרים".

"אימא, לא תאמיני! שני גורי סוריקטות נולדו בספארי". (מה?!) "נו כבר! אנחנו מאחרים".

והם כבר בחדר האמבטיה. כיור אחד, אסלה אחת, ושלושתם כמובן אוהבים להיות שם יחד באותו הזמן. ואני משתדלת באמת לא להתערב. להיות סבלנית. אפילו מחייכת לעצמי כשאני שומעת אחד אומר לאחר: "מה אתה אלפקה? כמה אתה יורק?!", אבל אז אני שומעת: "אופס, הגרב של הבובה של נעמי נפל לשירותים". והחיוך נעלם. זה דווקא הגרב של נעמי ולא של הבובה שצף עכשיו במימי האסלה – אחד מזוג שהיא אוהבת במיוחד. אני עוטפת את היד בכמה וכמה שקיות ניילון, שולה את הגרב ואומרת תודה לאלוהים שהוא נפל פנימה אחרי סבב הפיפים והפיכת המים ולא במהלכם. אני מכניסה את הגרב למכונת הכביסה ובאותה הזדמנות מכניסה כבר את כל מה שדורש הרתחה. מתכופפת, דוחסת, סוגרת, מתרוממת וחוטפת את הזבנג של החיים מהדלת הפתוחה של מייבש הכביסה, מעל.

ואנחנו כבר במטבח. וסנדוויצ'ים ומים, ו"אימא אני רעבה" ו"נו כבר! אנחנו מאחרים".

וצריך גם ספר ספרייה ו"אימא, אפשר להביא לגן טחינה גולמית, גזר, פלפל וגם שומַר?" ו"היי, אימא, תראי מה מצאתי בתיק – סנדוויץ'. איכס. אל תדאגי, אני זורק אותו. את יודעת? נראה לי שמזה היה הסירחון בחדר שלי כל הימים האחרונים".

והם מתקדמים לנעליים. נעמי עדיין יחפה. אני מתכופפת לעזור לה לגרוב, אבל היא בדיוק נזכרת במשהו, מתרוממת וטרח – הברך שלה אצלי, בארובת עין שמאל.

כולם בדלת, והגדולים כבר מתקדמים במדרגות. נעמי מבקשת שאעזור לה לנעול. אני כורעת והבת שלי – כדי לייצב את עצמה בזמן שהיא עומדת על רגל אחת – נועצת אצבעות בשערות שלי. זאת שריטה אחת מני רבות (אצלי), אבל כל בוקר היא עושה את זה וכל בוקר זה מוציא אותי מדעתי.

הדלת כמעט נסגרת. שערות שנפרעו חזרו למקומן. מבט אחרון חטוף פנימה. ברור. סנדוויץ' טרי, נשכח, עזוב, על השולחן.

"עדו!" כל הרחוב נאלם דום. אני ממתינה. הוא חוזר בריצה, גורף את הסנדוויץ' ונעלם.

זהו. הדלת נטרקת. תם אך לא נשלם. הקטנה קוראת: "רגע! לא נתתי לאחים חיבוק", ודוהרת בעקבותיהם. "יואבי, עודדי, חכו!" היא קופצת עליהם והם עומדים שלושתם, ככה, כרוכים, מול הבית, על המדרכה. זה רגע פסטורלי. אפילו מרגש. מקסים. עכשיו "יאללה כבר! אנחנו מאחרים".