#מי_אני_בכלל: על זהות הילדים בעולם מצולם

בניגוד אלינו, שזוכרים צילומים ספציפיים מהילדות, הילדים שלנו מופיעים על גבי אלף תמונות דומות וחסרות ייחוד שהנציחו אלף רגעים דומים וחסרי ייחוד. מה זה אומר על היכולת שלהם להאמין בחד-הפעמיות של עצמם?

כך זה נראה. (תמונה: Shutterstock)
כך זה נראה. (תמונה: Shutterstock)
19 בפברואר 2015

מכירים את זה שאתם במועדון, מתודלקים וטובי לב, רוקדים בסבבה שלכם ונהנים, ופתאום מגיחה ההבנה של העובדה שיש לכם קיום פיזי נראה לעין, שאתם לא רק סובייקט חווה אלא גם אובייקט נראה? שאתם לא אחד עם היוניברס, אלא משהו נפרד ממנו? ההבנה הזאת יכולה להכות לשבריר שנייה, אבל אחריו, לפחות לפרק זמן מסוים, המסיבה כבר לא תהיה אותו הדבר. לפעמים זה אפילו יהיה הרגע הקטן הזה שישלח אתכם הביתה.

מכירים? כי ככה זה ילדים בעולם הדיגיטלי.

[tmwdfpad]הטלפון שלי מלא בפריימים ריקים שלעתים מופיע בתחתיתם, בצד ימין, עצם מעורפל. זו רגל קטנה שבמקרה הטוב אצה לשחק במשחק שדודים מרגיזים מכנים "לכי תבדקי אם אני שם", כלומר הילד רץ מהר בניסיון להספיק לראות את עצמו מול המצלמה, כנראה מתפעם ומשתאה על טריק התיעוד. במקרה הפחות טוב – והנפוץ יותר ככל שהילד בוגר – הוא פשוט רוצה לראות איך הוא יצא, כמו כל בן אדם.

הוא או היא, בני שנתיים או שלוש, בודקים איך הם נראים בתמונה. עוברים על פני כל הפריימים, הרי לא צילמת רק אחד, ואתה ההורה מתפתה לגרור אותם לשיח של "איזו תמונה הכי יפה", וזהו, הם לא אחד עם היוניברס בכלל בכלל. גם בתחום הווידיאו המצב דומה: כל השירים המתועדים מסתיימים במילים: "אפשר לראות?", כמו בשיר הידוע: "בול בולבולבול ביל בל אפשר לראות?" או "אימא יקרה לי, אפשר לראות?"; וכל זה עוד לפני הגיל שבו הילדים כבר יודעים שאימא מעלה תמונות שלהם לאינסטגרם ושואלים כמה לייקים הם קיבלו על התמונה עם דובי בנצי והשפם של השוקו. הילד יודע שיש אני, ושיש דימוי לאני, ושככה הוא נראה כשהוא עושה עם השפתיים ושהוא הכי חמוד עם הראש על הצד. בשלב הבא הוא אפילו מודע לכך שהוא יוצא הכי יפה כשהוא נראה טבעי ולא מודע. הילדים האלה יודעים את מה שברקלי ידע כבר במאה ה־18: שמה שקיים הוא רק מה שנתפס על ידי צופה אחר. אבל אפילו ברקלי נשבר בסוף ואמר משהו כמו: אלוהים, הירח ונפש אחת קיימים גם בלי שאף אחד רואה אותם. לך תסביר להם את זה. הרי אתה יודע ואת יודעת שהמודעות לעצמך היא ראשיתו של כאב הלב וכאב התחת.

נהוג לומר שהעיסוק בתיעוד העצמי מגדל נרקיסיסטים בביצה. זה נכון רק אם אנחנו מגדירים את מיתוס הנרקיס כמו שהוא: לא מישהו שמאוהב בעצמו, אלא מאוהב בבבואה של עצמו, כלומר שיקוף ריק. אנחנו – שגדלנו על צילום סוף השנה בבית הספר שבו נראה כאילו אנחנו מחטטים באף אפילו שבחיי ה' אנחנו לא; על האלבום האחד שלנו משנתנו הראשונה כשאבא היה רזה ואימא הייתה מאושרת; ואולי אפילו על הביקור ההוא בפרג' בפורים באייטיז – מחשיבים הרבה יותר את יחידניותו של האני.

הילדיגיטלים יודעים שיש עוד אלף כמוהם – אלף השתקפויות, אלף עותקים, אלף תמונות שדומות זו לזו, אלף רגעים מתוקים. לאף אחד מהם אין חשיבות גדולה במיוחד. האני המצטלם – על ידי אימא ואחר כך על ידי מוט הסלפי – הוא פיקסל אחד ממסך הווידיאו הענקי של החברה האנושית. השאלה היא לא אם הם נרקיסיסטים מדי, אלא אם תיוותר להם אמונה מספיקה בחד פעמיות של עצמם – אמונה שמאפשרת לפלס דרך משמעותית בחיים האלה. לי נראה שמרוב שכפול, הילדיגיטלים עלולים לאבד את האמונה במקור.

היום ציירתי ציור יפה. הבת שלי בת ה־5 אמרה לי: "וויי, אימא, זה מהמם, אני חייבת לצלם את זה". אמרתי לה : "אבל הציור כאן, למה צריך לצלם אותו?". "אה נכון", היא אמרה, "התבלבלתי".