הכירו: טיפול קבוצתי לשיפור כישורים חברתיים. יש דבר כזה
אחרי סיור קצר במבנה המעוצב של עמותת "חברים", שהיה מהיר מאוד עקב פשטות המקום (שני חדרים עם פופים, שני חדרים לפגישה אישית), אני מובל אחר כבוד אל החדר שבו יתקיים הריאיון. שולחן קטן, שלושה כיסאות, שלושה אנשים. אין הסחות דעת, אין לאן לברוח עם המבט. סביבה שמכריחה אותך לשקוע בתוך עצמך או לפנות אל האנשים שמולך. לא כולם מרגישים בנוח בסיטואציה כל כך מנותקת ואינטימית, אבל בסדר, זו בדיוק מטרת המקום
"כדי שטיפול של ילדים יעבוד כמו שצריך צריך עוד ילדים, זו מטרת הקבוצה", אומר אלון וסרמן, נוירופסיכולוג בעל ותק של שנים, והמנהל המקצועי של העמותה. "ברגע שיש לי עוד ילד, כאן ועכשיו אתה פוגש את המציאות. החיפוש שלנו הוא אחר טיפול קבוצתי בכישורים חברתיים. מהיכולת להבין על מה ילד אחר מדבר ויצירת קשר עין ועד משא ומתן, שיתוף פעולה, התמקחות".
לא כל ילד שנתקל בקשיים הופך לחלק מהמערכת המשומנת של אבחון־טיפול־כדורים־מעקב שגופים רשמיים בעולם המערבי אוהבים כל כך להשתמש בה. חלק גדול מהילדים, משהו כמו 30־40 אחוז, כלומר יותר משליש, סובלים מבעיות בכישורים החברתיים. מביישנות, דרך חוסר אימון בקריאת מצבים חברתיים ועד דומיננטיות והשתלטות על השיחה – לא חסרות סיבות שבגללן ילד יכול להידחק הצדה או לסבול ממחסור בחברים בדיוק בשנים קריטיות בעיצוב האישיות. התוצאה היא לא העברה לכיתה מיוחדת, אלא סכנה של הפיכה ל"שקוף", הפיכה למושא לחרם או גרירת משקעים אל תוך שנות הבגרות.
"הרבה פעמים מגיעות אלינו אימהות לילדות בנות 16 ו־17 ושואלות אם זה לא מאוחר מדי, הרי הילדות כבר בת 16. זה מצחיק, הרי את רק בת 16! לאדם שנתקל בקשיים בגיל הזה יש עוד 60 שנה של חיים כמבוגר שעוצב על ידי ילדות כילד דחוי חברתית", אומרת סיגל נעים, הבעלים והמקימה של "חברים", שאחרי עבר בסטארט־אפ נוכחה לגלות כי אין מקום בישראל שדואג לתת טיפול וחיזוק לכישורים חברתיים. ההחלטה הייתה לשים את הקריירה בצד לכמה שנים במטרה לדאוג למקום כזה. למעשה ההחלטה נעשתה לאחר שנתגלה כי אין שום מקום שמתיימר לטפל בבעיה של כישורים חברתיים בתוך קבוצה, כלומר ילד מול ילד, כמו בכיתה או במגרש המשחקים, בניגוד, כמובן, לשיטות הטיפול הנוכחיות, ששמות את הילד עם מבוגר ושולחות אותו להתמודד עם הבעיות בלי לנסות לטפל בהן בסביבה מוגנת.
זה רצון של כל הורה שהילד שלו ישתלב, אבל בראייה של קבוצה או של כיתה, אפשרי בכלל להגיע לזה? ההסתכלות שלכם היא מן הסתם היא על הקבוצה, אבל האם אין לחץ של הסביבה ושל המבנה החברתי שמוביל ל"כבשים שחורות" אוטומטית?
"זה מעניין, זו סוגיה מרכזית בחשיבה שלנו", אומר אלון. "האם המוקד הוא הילד המסוים? או המערכת? או שילוב ביניהם? אנחנו מנסים להתמקד בצורה משולבת. לתת מענה למי שבמצוקה, אבל לנסות לעשות זאת באופן שמרכך את התפקידים שהילדים רכשו לעצמם בבית הספר: מלכת הכיתה, הליצן, התלמיד השקוף. הכלי המרכזי שלנו הוא לעמת את הילדים בקבוצה ולעזור להם להתייחס זה לזה. אם ילד קוטע מישהו או מתווכח עם מישהו, את המשוב הוא מקבל מיד מאותו ילד, לא מאיתנו המטפלים, אנחנו פה כדי לכוון אותם, אבל הטיפול נעשה על ידי שאר הילדים. יש מקומות שמטפלים באמצעות קבוצה הומוגנית, כלומר לקחת עשרה ילדים עם הפרעת קשב וריכוז או הפרעת אכילה ולטפל בבעיה שלהם במקביל. אנחנו דווקא שואפים לעשות את ההפך, לקחת קבוצה כמה שיותר הטרוגנית שמקבילה למה שקורה בכיתה אמיתית, כי כל ילד זה סיפור אחר וכמה שמגוון הבעיות בקבוצה גדול יותר, לי, כמטפל, זה יותר טוב. זה יוצר סיטואציה חברתית מורכבת שהילדים נדרשים לפתור".
וזה לא יוצר תסכול? כשילד אחר מבקר אותך בתוך הקבוצה מול המנחה?
"זה יוצר תסכול. יש קבוצות שמעבירות שעה וחצי בשמחה רבה ובלי חיכוכים ויש מפגשים שיש בהם בכי, עצבים, ריבים, חיכוכים. זה מה שיוצר אינטראקציה. אנחנו לא כאן כדי לעשות פאן, הילדים יודעים שהם באים לכאן לעבוד, הם באים לעשות שינוי. כשילדה מגיעה לפה למפגש ובמפגש כועסים עליה והיא לא מבינה למה, היא שומעת משאר הילדים מיד את המשוב. היא לומדת ממה שווה לה להיפטר מבחינה חברתית ומה שווה לה להשאיר. מבחינה אבולוציונית יש התנהגויות ששווה להיפטר מהן ויש כאלו ששווה לחזק. אוהבים אותה על דברים מסוימים ומבטאים גם את זה והיא מלמדת את עצמה".
סיגל מוסיפה: "הילדה תוהה אם מה שעשתה בסדר, מה עבד ומה לא? למה זה עבד ככה? זה דברים שבכיתה רגילה בעולם המציאות קשה מאוד להחזיק אותם בצורה כזו ובחדר טיפולי הם מקבלים משמעות אחרת".
אתם מציגים את זה בצורה מאוד מדעית וזה הגיוני, כי אתם אנשי המקצוע, אבל כמה זמן זה לוקח לילד? להגיד "עשיתי אל"ף ועכשיו הגיבו לי בבי"ת"? זה לא כל כך אמפירי, זה דבר שמשלב רגשות ועצבים ותסכול.
אלון: "ההחלטות נעשות בעזרת החברים לקבוצה. ביום ראשון שעבר היה פה ילד שנעלב ויצא וישב מחוץ לחדר, ושאר הכיתה נשארה עם הילד הפוגע. התהליך היה כזה שמיד הוא קיבל את המשוב מהכיתה, גם אם הוא לא הבין בהתחלה. החברים אמרו לו 'העלבת ילד אחר כי ככה וככה וככה'. בהתחלה הוא לא הבין למה, אבל הוא השתכנע מהחברים. הדיון גם התפתח לכך שאחת הילדות התנדבה להחזיר את הילד הפגוע מבחוץ, מתוך הבנה שיהיה לו קשה להקשיב עכשיו. אלה החלטות שהקבוצה קיבלה וההבנה של הילד מגיעה לפעמים אחר כך".
תוך כמה זמן זה מוטמע כהרגל?
"המורכבות של ההתנהגות החברתית האנושית היא אדירה אז אין לי תשובה לזה. יכול להיות שזה מוטמע בשנייה ויכול לקחת זמן, יש הרבה גורמים שמשפיעים על הילד, זה תלוי לא רק במי הוא אלא מה ההיסטוריה שלו, הסביבה שלו, המשפחה".
סיגל: "חלק מההבנה של הילד מגיעה מההבנה של שאר הילדים שלכולם יש בעיה. לי יש בעיה, לך יש בעיה, לו יש בעיה, זו הסיבה שאנחנו כאן, זה מה שגורם להם לרצות להשתפר ביחד".
אלון: "אנחנו מאוד מתייחסים לעניין של ההכללה, של לדאוג לילד שירגיש טוב בחוץ ולא רק פה, אחרת לא עשינו כלום. טיפול, בהגדרה שלו, הוא משהו שאם הוא עובד אז לא תצטרך אותו. המטרה שלנו היא שילד לא יצטרך טיפול, שזה כמובן עובד בניגוד להיגיון הכלכלי. גם ילד שמפריע בקבוצה זה טוב לנו, זה יוצר משהו ששאר הילדים צריכים להגיב אליו, כמו במציאות, ככה יודעים שזה אפקטיבי. גם אם זה בכיתה וגם אם זה ברשתות חברתיות או בווטסאפ".
אלון לא סתם מזכיר ווטסאפ, כלי שהפך לדאגה ללא מעט הורים, כזה שמשמש מקום מפלט ללא פיקוח הורי, שבו החוקים והשפה הופכים להקצנה של חצר המשחקים בבית הספר, שבו ילד לא חייב לראות מולו ילד אחר כשהוא פוגע בו, כך שהאינטימיות מיטשטשת והכישורים החברתיים של הילדים הופכים לכלי היחיד שלהם בהישרדות. "ילדה שלא כותבת או שכותבת יותר מדי, מציפה, מביאה תכנים שלא קשורים או לא מעניינים, זוכה לפידבק מיידי בקבוצה כזו", מוסיף אלון.
הפתרון של "חברים" משתמש ביתרונות של קבוצת ווטסאפ: תיעוד. כל קבוצת ילדים פותחת קבוצת ווטסאפ שבה נמצא גם המנחה, והשיחות והאינטראקציות בין הילדים מתועדות בקבוצה ומנותחות בפעילות הקבוצתית. זה אולי ג'ונגל, אבל כזה שבו הכל רשום ואי אפשר להסתיר כלום.
סיגל: "התקשורת בעולם המסכים היא תקשורת מהותית היום, היא לא משהו נלווה. היא משהו חדש ומהותי, ביכולת שלך להביע רגש, ביכולת שלך לבטא את עצמך".
זה משהו שאתה חייב להיות מעורב בו 100 אחוז מהזמן?
"חייב. מכיתה ה' הילדים עם סמארטפון. הקושי החברתי נובע מהמון סיבות, לא רק מתקשורת אלא מעולמות תוכן שההורים לא מכירים, ולכן יש להם בעיה להכיר או לאבחן את הבעיה של הילד. היום לפעמים הדרישה היא מההורים להכיר את העולם של הילדים ולהסתגל אליו, ולא להפך".