האם המעבר של "ראש 1" לדיגיטל בלבד מסמל את סוף עיתוני הילדים?

אחרי כמעט 30 שנה, השבועון הפופולרי מפסיק להדפיס ועובר לאינטרנט בלבד. איך מתמודדים בתחום עם המעבר של התוכן והקשב של הילדים והנוער לדיגיטל? התשובות מפתיעות

ראש 1
ראש 1

זה לקח כמה עשורים אבל לבסוף זה קרה: המגזין "ראש 1", שנוסד בשנת 1988 והיה יחד עם "מעריב לנוער" לאחד השבועונים הפופולריים בישראל, שגידל כמה דורות של נערים וראה כמה מאות אופנות וטרנדים חולפים, כבר לא יחגוג 30. עם זאת, "ראש 1" ימשיך להתקיים: לעמוד הפייסבוק שלו יש יותר מ־150 אלף עוקבים ובאינסטגרם יותר מ־70 אלף. אבל הוא כבר לא יודפס על נייר. ככה זה כשהמדיום הוותיק ביותר הוא גם הכי פחות מבוקש בקרב בני הנוער, קהל היעד של העיתון. ולמרות זאת, המדיום הזה ממשיך להתקיים גם אצל הדור שגדל על מסך מגיל 0. אם בעולם המבוגרים חלק ניכר מהקהל עוד מעדיף לצרוך את החדשות שלו שחור על גבי לבן, בעולם הילדים והנוער מדובר באנומליה. אז איך המדיום הזה שורד, בהתחשב בקהל שלו?

"ההתחלה לא הייתה פשוטה. אני עבדתי זמן רב מאוד תמורת סכום סמלי יחסית והתחלנו לשמור על הפסדים שפויים", אומרת רינת פרימו, העורכת של "אדם צעיר", הירחון לילדים ולנוער של "אדם עולם", מגזין ברוח האנטרופוסופיה וחינוך וולדורף. למי שהתיאור הזה נשמע כמו פילוח קהל היעד הספציפי ביותר בעולם מחכה הפתעה. זה לא שהמגזין הקטן מוכר בכל בית בישראל, אבל הוא מצליח להחזיק קהל מנויים קבוע בלי קשר לאג'נדה שעומדת מאחוריו. "זה שהמדיום הוא המסר זו לא המצאה שלי, כן?", אומרת פרימו, "המדיום הווירטואלי גובה מחיר עמוק ויש הצהרה בללכת לפרינט. (הדיגיטל) הוא כמו בולמוס אכילה: אתה צורך עוד ועוד אבל זה טראש".

אבל זה לא שאי אפשר לעזוב עיתון בשביל הטלפון.

"זה נכון, אין לי מה להגיד. הדרך היחידה היא לעשות תוכן מגניב ומעניין וכיפי ואז אין עניין של חוסר ריכוז. אני אף פעם לא אהיה יותר מגניבה מערוץ יוטיוב, אבל אני לא אמורה להיות מגניבה, והילדים בכל זאת בוחרים בעיתון. אני מרגישה שאנחנו לא באמת מאמינים מהמקום הכי עמוק במוח שלנו שילדים יודעים מה טוב בשבילם, ואני אומרת לך, גם בתור אימא, שהם כן יודעים".

המנטרות האלו כבר מוכרות: הקהל יודע לזהות איכות, הדיגיטל פוגע בכושר הריכוז, התכנים באינטרנט רדודים. אמנם נוח לתייג את הפרינט כמדיום חינוכי, אבל בסופו של דבר כמעט כולם צורכים את התוכן שלהם באינטרנט, שם תכנים מהפינה הכי חשוכה של באזפיד נמצאים לצד תוכן לא פחות "חינוכי".

ימים אחרים. שער "ראש 1" מ-1999
ימים אחרים. שער "ראש 1" מ-1999

"עיתונים לילדים יכולים לחזור עם תוכן מסוג מסוים", אומר הסופר איטו אבירם, אחד האחראים לאופנת ה"יומנוער" מלפני עשור וקצת ועל הדרך עבד גם כעיתונאי ועורך לילדים. בעברו היה גם ב"מעריב לנוער" וגם ב"ראש 1" אך כיום הוא רחוק מהעולם הזה. "הדף המודפס נמצא כאן כדי להישאר, כמו שפטיפונים חוזרים אצל דור צעיר יותר. יש הנאה פיזית אחרת מהם, וזה לא רק למבוגרים. הבת שלי ברגעים אלה עוד רגע תגיע למיטה אחרי יום שלם ביוטיוב. היא בעצם יוטיוברית בעצמה ומייצרת לא מעט תכנים, אבל במיטה היא תיקח ליד ספר ותקרא אותו. אין לי בעיה שתעשה את זה באייפד, אבל היא היא מעדיפה ספר מודפס".

זה נחמד, אבל זה ספר. איך עיתון מודפס מחזיק את עצמו כלכלית?

"אני חושב שהפרינט יכול לשרוד, אבל בצורה אחרת. צריך פשוט לא להשתעבד לפרסומות, תגיע צורה אחרת של תוכן".

אבל זה רק מסמן אנטי מגמה, לא? זה הופך את העיתונות המודפסת לאנדרדוג.

"לעיתונות המודפסת אין סיכוי להתחרות עם כל סגנון שיעבוד בדיגיטל. מה שילך זה טייק אחר, שיש בו כיוון מחשבה חדש או כזה שמפעיל את הקורא בדרך כלשהי. תראה, התחלתי בזמנו את עניין יומני הנוער, שהזכיר יותר מגזין מאשר יומן, וזה זכה להצלחה מטורפת. היום זה כבר גוסס, אבל הז'אנר המיושן לכאורה הזה שרד שני עשורים. היום מה שנראה מובן מאליו יכול להיות חדשני אם מישהו ימצא זווית חדשה. המרווח בין האופנות ברשת הולך ומתקצר, ולכן אופנה שתבוא מחוץ לרשת תחזיק יותר זמן, זה מדיום עמיד יותר".