אנחנו כל הזמן בדרכים
"אנחנו כל הזמן בדרכים" היה כתוב בקטן ובכתב יד לא קריא על הקיר שליד מכונת המשקאות הצהובה, שבתחנת רכבת ההגנה בתל אביב. היה זה יום שמשי, אחד מיני רבים בחורף הארץ־ישראלי. קניית המשקה היוותה לי הסחת דעת באותו הרגע. הרצון להתיישב בקרון היה עז, שכן מלבד הנוחות ששם, שעולה בכמה דרגות על הנוחות של כיסאות המתכת שבתחנה, היום היה לי גורם נוסף, שכן שעתיים לפני זה הוצאתי מהמדף את ספרו של פאולו קואלו, "האלכימאי" ומהמתח לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו לשנייה.
בספסל מולי ישבה אישה מבוגרת, שבאופן פבלובי צחקקה כל פעם לאחר שהטלפון הנייד שלה השמיע קול המבשר שנכנסה הודעה חדשה. משמאלינו ישב יוצא ברית המועצות לשעבר, שהיה שקוע בספר עב כרס, כיאה לספרים ברוסית, וממולו ישבה חיילת בעלת אוזניה אחת מחוברת לאזנה, שניסתה לישון את שנת ה"ראש דופק" על החלון שרועד. בספסל מאחוריהם נחר בחור חרדי, בעוד במושב לידו הייתה ערימת בגדים ושטריימל שהוריד כאשר נכנס לרכבת, ובסוף הקרון ישבו בחור מעונב ולידו אישה עם שמלה אדומה, כזאת שאם היינו עכשיו בסרט הוליוודי בוודאי הייתה הפאם-פאטאל. אולם, איפה הוליווד, אנחנו בקושי בלהבים־רהט.
אנחנו באמת כל הזמן בדרכים, חשבתי תוך כדי בהייה במילים ומעבר שורות מבלי לקרוא. ובעוד אני מתפלפל עם הרעיון, ניצלתי את נדידת המחשבות שתמיד קורית באמצע שקוראים ספר, בכדי להוציא מחברת ועט כדי לכתוב את התובנה ואת תיאור הדמויות הסובבות אותי ברכבת. "אנחנו עסוקים כל הזמן בניסיון להגיע אל היעד הבא", כתבתי על הדף במהירות בשביל לא לשכוח כלום, "דבר שלפעמים גורע מאיתנו להסתכל על נוף היפה וליהנות על הדרך – מהדרך."
הספר קרץ לי, הוא ישב על ברכיי, והמלחמה הפנימית הייתה מלחמת חורמה בין החשיבות שבכתיבת הטור ובין המתח שבקריאה. ניסיתי לחזור לספר, כשבפרק הגיבור סנטיאגו מגיע לארמון, שם הוא פוגש את המלך שנותן לו כפית ועליה ביצה ומפציר בו להסתובב בכל רחבי הארמון בתנאי אחד – שלא יקרה כלום לביצה. הגיבור חולש על כל הארמון וכשמגיע חזרה אל המלך מביא לו את הביצה בשלמותה. המלך מתלהב מיכולותיו להיות דבק במטרה, אולם כששאל אותו מה הוא אומר על הארמון המרהיב שהוא בנה, הגיבור אומר שהוא לא שם לב, ולא יכול לחוות דעה. עתה, המלך מבקש שיעשה את אותו סיבוב והפעם יסתכל על הדרך שהוא עושה בתוך הארמון. סנטיאגו עושה זאת וחוזר אל המלך. "וואו", אמר, "איזה ארמון מדהים, איזה גנים, איזה מדשאות, חדרים ענקיים וכל הזהב ממש מרהיב." המלך הסתכל עליו ושאל: "איפה הביצה?" לסנטיאגו, ההמום מן הארמון, לא הייתה תשובה. ולי הסיפור רק נתן השראה, אז חזרתי אל העט והמשכתי בכתיבת המאמר.
"אנחנו כל הזמן בדרכים", אמרה האישה המבוגרת שישבה מולי. הפעם לא התלווה לזה שום צלצול ושום צחוק שאחריו. הבטתי בה במבט מפוחד, שמא יש אנשים שקוראים מחשבות? ואולי כל הזמן הזה דיברתי לעצמי בקול רם? "קראתי את הכותרת שכתבת", היא אמרה, "והעובדה שאתה כאן ברכבת, כותב טור עבור עיתון כלשהו, הופך אותך לחלק מהם, לחלק מאותם יושבי הקרון, אלה שהרכבת בשבילם היא רק הכלי כדי להגיע ליעד הבא. אלה שעבורם הדרך היא רק דרך. אלה שבשבילם הצבא, הלימודים, העבודה, הם עוד שלב בסולם שאמור להוביל אותם בבטחה למטרה שדרשו מעצמם. אלה ששואפים להגיע לפסגה ולא זוכרים שהדרך גם יכולה להיות מהנה, אלה ששומרים על הביצה, אבל לא רואים את כל הזהב." הנחתי את העט, הבטתי בנוף, ולראשונה נחתי בדרך ליעד הבא.
תקופת המבחנים היא בדיוק המקבילה לתובנה הזאת, הרי כמה פעמים אמרנו לעצמינו: עזבו אותי עכשיו מהנאות, תנו לי לסיים את כל המבחנים במועדם, לחגוג אני יכול יותר מאוחר, וגם אפילו אני ארוויח כמה לייקים בפייסבוק, אם במקום תמונת פרופיל אשים תמונה שתמיד תזכיר לי את המטרה.
המחשב עובד שעות נוספות. בטלוויזיה משודר משחק כדורגל על השתק, הקצף ממכונת הקפה החדשה נראה כמו מילקי ישן. שמתי מוזיקה ישראלית שקטה והתחלתי לשכתב את הנסיעה. "אנחנו כל הזמן בדרכים", היה כתוב בקטן ובכתב יד לא קריא על הקיר שליד מכונת המשקאות הצהובה, שבתחנת רכבת ההגנה בתל אביב. בפעם הבאה שהגעתי לשם ראיתי שמישהו הדביק על זה את הסטיקר והמוטו של הרכבת: פשוט ליהנות מהדרך. טוב, מודה, זה הייתי אני.