טור עורכת: להתחיל מהתחלה

בשביל מה אנחנו באים לאוניברסיטה? התשובה הקלה היא בשביל ללמוד. אבל מה אנחנו בעצם לומדים? מקצוע? תרבות? חינוך? אולי בכלל אחריות? אם להיות כנה, השנה אני מסיימת את התואר שלי בתסריטאות (כלומר, אני מקווה שאסיים) ודבר אחד למדתי בבירור – אני לא הולכת להיות תסריטאית.

בואו נאוורר את המחשבות האינטואיטיביות שקופצות עכשיו לראש, ועלו כמובן בראשי ובראשם של הורי; האם זמן רב, עבודה קשה ובעיקר הרבה כסף היו לבזבוז? יש שיגידו שכן, אולי אפילו הרוב, אך במבט לאחור אחרי שנתיים של לימודים אקדמיים, יש גם כמה תופעות לוואי: למדתי לעמוד בזמנים, להיות מסודרת, להקשיב יותר ולהתעניין יותר. למדתי לזכור וגם מה אפשר לשכוח, מה הן השעות בהן אני הכי פרודוקטיבית ומתי אני שובקת חיים. למדתי לקבל את העובדה שאני פסיק קטן במערכת גדולה והתמודדתי עם ביורוקרטיות מעצבנות, למדתי לחיות בעוני סטודנטיאלי ואפילו למדתי שאפשר לחסוך. חוויתי, חיפשתי, מצאתי, ובסוף הבנתי שלא מצאתי והתחלתי מהתחלה. למדתי מה אני לא אוהבת ויחד עם זאת למדתי מה אני כן, נחשפתי לעולם הכתב, הדפוס, עולם שהרבה אנשים ישבו עליו שבעה, אמרו שהוא כבר לא חלק מהעולם שלנו, שהוא סובל מסכנת הכחדה. ועדיין אני מאמינה שהוא ישרוד, אולי ישנה מעט צורה, אבל תמיד יישאר רלוונטי. זכיתי דרך התואר להבין מה עושה אותי מאושרת וגילית זאת דווקא על דרך השלילה.

זאת אני, ליטל ליכט, עורכת עיתון 'תזה', זאת שעושה תואר ל"חינם", נהנית ממנו ואף מרוצה. זאת שמבטיחה לכם שגם אם לא מצאתם בתואר את הייעוד שלכם בחיים, אין זה אומר שלא תמצאו אותו, אולי הוא אפילו מתחבא בין הדברים שאתם לא אוהבים. גיליון זה נוצר דרך ההבנה שלי כי כנראה לא נולדתי להיות תסריטאית, אך כן נולדתי ליצור, ומרגע זה הוא שלכם.

אז סטודנטים יקרים, בין השיעורים בכיתה לבין הלימודים בספריה, בין הנסיעה בבוקר לבין הפקקים בחזרה, בין ארוחות השחיתות לבין המנה חמה, בין חוסר החיים וה"אין לי זמן" לצהריים שלמים המועברים בשינה, מתי בפעם האחרונה פשוט נהניתם, פתחתם איזה עיתון ולכמה רגעים חשתם שלווה? ממש ברגעים אלו, כשמתחילה לה שנת לימודים עמוסה, אנחנו בעיתון "תזה" מבטיחים לכם בראש ובראשונה להיות שם בשבילכם עם התכנים שיעניינו אתכם, שיפתיעו אתכם, שיכעיסו אתכם, שירגשו אתכם ואולי גם ילמדו אתכם משהו חדש, ומאחלים לכם הרבה שעות פנאי והמון הצלחה.