סיפורו של רונן המלך

21 באפריל 2015

שתי אצבעות אוחזות במעטפה כחולה המכילה בתוכה פתק קטן ושלושה חודשים של כיף. בדרך לתיבה הכחולה הגדולה אתה מביט שוב על הלוח עליו למדת חשבון בכיתה ג, על התמונה של מגילת העצמאות שלימינו, על התמונה לידה, זאת של בן גוריון, שנשברה קצת כששיחקתם כדוגל בהפסקה ועדיין לא תוקנה. אתה מביט שוב על הסיסמא: "הזכות לכבוד והחובה לכבד", שתלמידי כיתה ג של היום עשו באותו מקום באחורי הכיתה ובאותן אותיות בצבעים שונים. אתה מביט שוב על האטלס המגולגל שליד הלוח, זה שנתמך בבורג שאב הבית תקע ממש גבוה ועד היום אף מורה אינו/ה גבוהים מספיק כדי להניח עליו את היד ועל המשפט האלמותי שכתב רונן המלך מתחתיו, לפני שברח וטען שזה לא הוא עשה, אבל הייתה לו בעיה אחת קשה להוכיח את חפותו כי המשפט היה: "רונן המלך היה פה".

רונן המלך היה איתי ביסודי, בחטיבה, בתיכון ובתחילת הצבא. למעשה הפעם הלפני אחרונה שראיתי אותו הייתה בטירונות, כאשר יום אחד קראו לנו המפקדים לצאת מהחור שהיינו בו ולהגיע לעבר חור אחר בבסיס, שם חיכו לנו קלפי וחיילת שבוזה עם מסטיק שקראה בשמות בזה אחר זה. רונן המלך עמד לפניי בתור. לאורך כל תקופת הבחירות ההיא הוא לא דיבר על פוליטיקה, להיפך, הוא סלד ממנה, בכל פעם שהיינו מתווכחים על הנושא הוא היה קם ועוזב את החדר ואפילו זכורה לי הפעם ההיא שבאמצע מסדר ביקש: "אולי תפסיקו להתווכח ורק תבחרו". הוא שנא את זה.

כשנכנס אל מאחורי הפרגוד, החדר החל לרעוד מרוב הצחוק שלו. כשיצא אמר שהוא שם פתק לבן ורק בשביל המחאה הקטנה הוא כתב עליו: רונן המלך לראשות הממשלה – אנחנו לא צחקנו בכלל. כשאני נכנסתי, אחד אחריו, ראיתי שכתוב על השולחן: "רונן המלך היה פה". המפקדים טענו שזאת לא הפעם הראשונה ואחרי שנענש בקנס בעבר ועל אף שאמר שוב את אותו משפט מצחיק שזה לא הוא אחראי לכיתוב הזה למרות שכתוב שם בבירור את השם שלו, סולק מהטירונות.

מאז הטירונות עברו עוד כמה מערכות בחירות. מעולם לא שמתי פתק לבן, אבל תמיד הדהדה בי המחשבה מה יהיה אם רונן המלך יהיה ראש הממשלה, כפי שרצה. בבחירות האחרונות ראיתי אותו במקרה, הוא עבר לגור לידי. "רונן המלך, מה אתה עושה כאן?", שאלתי אותו והוא הסתובב והראה לי חולצה של אחת המפלגות אליה הוא שייך. "אתה רונן? זה שלא מדבר על פוליטיקה, ששם במחאה פתק לבן?". רונן שתק והמשיך בעבודתו, "רק תגיד לי אם זה אומר שאתה הולך להצביע". הוא שתק, אז הלכתי להצביע.

יש את הרגע הזה בו אתה פוסע מהפרגוד הכחול לעבר הקלפי שבאמצע הכיתה, אוחז בידך במעטפה כחולה. בצעדים אלו אתה מבין שאתה המרכז, זה הרגע בו כולם נועצים מבטים בך. הפעם היחידה שמבטיהם מוסתרות היא כשאתה מאחורי הפרגוד. הפעם לא הבטתי על מגילת העצמאות ועל בן גוריון, אלא רק על המשפט: "רונן המלך היה פה". חשבתי שוב על היום בו הוא נכתב ואז פתאום נזכרתי בזה, הנחתי את המעטפה בתוך תיבה ורצתי חזרה החוצה לעבר רונן המלך. "רונן, לא עשית את זה". והוא שתק.

רונן המלך מעולם לא שם פתק לבן, הוא גם צדק כשאמר שמעולם לא כתב את המשפט בשום מקום, לא ביסודי ולא בצבא. המשפט נכתב ביסודי ביום הבחירות על ידי איזה טמבל שחשב שזה מצחיק ורונן, על אף חפותו לא הצליח להוכיח אחרת. בצבא, המשפט נכתב על ידי טמבל אחר שכנראה גם חשב שזה מצחיק – בשני המקרים זה נעשה מאחורי הפרגוד. "הכותב" הזה השמיע דעותיו רבות בתקופת הבחירות וכמו שהוא הצליח לשכנע את המפקדים שרונן אשם, הוא היה משכנע מצביעים רבים ללכת עם מישהו שיעשה רע לרבבות אחרים במדינה ולא רק לילד אחד, שסולק מכל מסגרת שהיה – חוץ ממסגרת אחת, שם הוא עושה, לא מתווכח, לא משכנע, הוא עושה.

רונן מאוד חזק בפוליטיקה. הוא לא אוהב בחירות, אלא הוא רואה אותן כנטל, כעוד זמן עשייה שמתבזבז בוויכוחי סרק. הלכתי משם עם תחושה שיום אחד יהיה פה טוב. מתי? כשנפסיק להגיד מה נעשה ונתחיל לעשות, כשנספיק להתווכח ונתייחס לתוכן של הדברים. כשרונן המלך יהיה ראש הממשלה.