הדשא של רוטשילד

ראשון בבוקר.  אני יוצא לטיול עם לונה, הכלבה שלי, לכיוון שדרת רוטשילד – מעין בוקר סטנדרטי בחיים התל אביביים, אבל בבוקר הזה אין שום דבר סטנדרטי. מולי הם צועדים, בהתחלה בעשרות ובמאות אבל במהרה באלפים. זקופי גב, ממוקדי מטרה ושחומי עור. חולצות עם כיתוב Stop the arrests  ושלט Freedom! מונף גבוה מעל ראשם.

אני מביט בהם עוברים מולי ולא אומר דבר. אני יודע מיהם ויודע מה רצונם. הם אני ורצונם רצוני – והרי אותה אמרה חרוטה על דגלי – חופש ושוויון בין כל בני האדם. גם אני רוצה שתהיה פה מדינה אחרת, כזו שדואגת לענייה ולא לעשיריה, בה יש שוויון בין גברים לנשים, שקיים בה שוויון הזדמנויות ללא הבדל דת, גזע ומין. וכן, אני רוצה מדינה שתהיה אור לגויים, שתקבל לתוכה את אלו שסכנת מוות מרחפת מעל ראשיהם על לא עוול בכפם, שתנהג בהם כפי שנוהגים באדם שאיבד את ביתו –  ובמקרים מסוימים הרבה יותר מזה – ומבקש עכשיו מקלט.

"מהפכה!" אני רוצה לצעוק לעברם "מהפכה עכשיו! מהפכה אמיתית! לא ניתן עוד שידכאו אותנו, שיגנבו אותנו ושיטמטמו אותנו עם אותן סיסמאות שחוקות על ביטחון ודמוגרפיה". אבל אני שותק. שותק ומביט כיצד נהר בני האדם הזה חולף על פני, שחומי עור כולם, כאילו לא היה אזרח אחד במדינה הזו שזיהה את הרגע הזה. כאילו כולנו לוקים באדישות משתקת וחולנית, כזו שמשתלטת על מה שפעם היה המצפון שלנו וממסכת אותו – שלא נשמע את הקולות הבוקעים מרחובותינו.

צהריי היום הראשון של המחאה ואני צמא לחדשות על מה מי וכמה. באחד מאתרי החדשות הגדולים מוקדשת הכתבה הראשית למחאה. הכותרת אומרת הכל – ציטוט של אחד מהשפים הבכירים בארץ, מאלה שיש להם תכנית ריאלטי כזו או אחרת, על הבעיה האמיתית בשביתת העובדים הזרים. "ענף המסעדנות יהיה בצרה גדולה… ישראלים לא אוהבים לעבוד בניקיון". פה זה מכה בי – אמריקה זה כאן. המקסיקנים שלנו כהים יותר, אבל משרתים את אותה מטרה וזוכים לאותו יחס. כמו האמריקאים, גם אנחנו רוצים כוח עבודה זול שיעשה את העבודה המלוכלכת עבורנו. כמו האמריקאים, גם אנחנו בנינו חומה בגבול אחרי שהחלטנו שיש לנו מספיק אנשים לכוח העבודה הזה. כמו האמריקאים, גם אנחנו אוהבים להתלונן על הזרים ולהאשים אותם בלא מעט מהתחלואות הקיימות במדינה שלנו.

אבל בכל זאת יש הבדל משמעותי אחד בנינו לבין האמריקאים. אצלם המסתננים הם באמת מחפשי עבודה ברובם, כאלו שהחלום האמריקאי קורץ להם מעבר לגבול. אצלנו מדובר באחוז לא מבוטל של פליטים שגירוש שלהם בחזרה לארצות מוצאם הינו עונש מוות בפוטנציה. הבדל זה הוא שהופך את היחס של המדינה שלנו לאנשים אלו לבלתי מוסרי ברמה הגבוהה ביותר. הבחירה המוצעת לפליטים ולמהגרי העבודה היא נעה בין מאסר לבין חזרה למקום בו סכנת מוות מרחפת מעל ראשם. זו אינה בחירה, וזה אינו פתרון.

כמו הממשלות שהיו לפניה, גם הממשלה הנוכחית אינה מעוניינת לתת פתרון ארוך טווח שיכלול שילוב של עשרות אלפי מבקשי המקלט הללו בישראל. מבחינת האנשים בשלטון, הכל היה פשוט יותר אם פליטים אלו היו נשארים בדרום תל אביב וחיים שם בעוני ופחד בקרב אוכלוסיה ישראלית שרגילה לכך שהמדינה מזניחה אותה. אם זה היה כך אז היה קל להמשיך ולהתעלם מהמצוקה – הן של מבקשי המקלט והן של האוכלוסייה הישראלית. להתעלם, כמובן, עד שמגיעות הבחירות, ואז להשתמש בפחד מהזר כתעמולה שתספק עוד מנדטים.

יום שני למחאה. חנות קטנה בדיזינגוף עם שלט על דלתה: "סגורים כאות הזדהות" . קולות של תמיכה עולים מכל עבר, "שמעת שהם מנקים אחריהם כשהם מסיימים להפגין?" אומרת עוברת אורח רנדומלית לחברתה . "כל הכבוד להם". ככה אנחנו אוהבים את המקסיקנים שלנו – נקיים.

יום שלישי למחאה. איזה אחד שם בירושלים מכריז שהם כולם עבריינים ושהדין, למי שחשש, ימוצה עמם. והרי אנחנו מדינת חוק שכל אזרחיה, מהאדם הפשוט ועד לנשיא המדינה, הינם צדיקים בסדום המודרנית שהמסתננים הביאו לסף דלתנו. "סרטן בלב האומה" מכריזה חברת כנסת שכנראה פיתחה במפתיע מומחיות במדעי הרפואה. כי סרטן הרי זה רע, זה ממש מגפה, ונגד סרטן צריך להילחם בכל מה שיש. בכלל, שימוש במושגים רפואיים מקל מאוד את העבודה אל מול בני-אדם לא רצויים.

שבוע אחרי. ברוטשילד שתלו דשא חדש. יש משהו מיוחד בדשא של רוטשילד, דשא עם גנים מיוחדים שמחזיק בדיוק שבוע לפני שאלפי האנשים הצועדים על פניו הופכים אותו לבלילה מגוחכת של אדמה, חרא של כלבים וכמה גבעולים מסכנים המפוזרים פה ושם.

שלושה חודשים אחרי. המחאה שהייתה כבר מזמן נשכחה. קברניטי העירייה עלו על רעיון גאוני בינתיים. אחרי השתילה החודשית של "דשא רוטשילד" הם הקימו גדר מסביב לדשא. ככה זה אצלנו – אוהבים לשים דברים בכלובים, לשמור על מראית עין של סדר. והכלבה? עכשיו היא מחרבנת על המדרכה, אבל זה לא נורא – כי בניקיון יש מי שעושה בשבילנו את העבודה.