עונת החתונות

בת דודתי המקסימה, גילי, החליטה לפצוח בגיל 22 בקריירת נישואין. וכמו שגילי יודעת לעשות דברים בגדול, גם פרויקט זה – אשר יכונה מעתה 'החתונה' – מתנהל בגדול. אם חשבתם שבמסיבה שמחה וסולידית עסקינן, הרי שטעות בידכם. מסתבר ש'החתונה' משתרעת על מספר אירועים לא מבוטל: החל בחינה, מסיבת רווקות, שבת חתן והחתונה עצמה. אני מזמינה אתכם למסע ארוך אך יפה, שבסופו קול ששון וקול שמחה, אבל לפני הקולות – קצת עובדות:

בתנ"ך אין בכלל תיאור מלא של טקס חתונה. התיאור של שלבי החתונה מראה כי יש לבוא בברית, ואז על הבעל למלא את צרכיה השונים של האישה (מלבושים, נעליים ותכשיטים כלולים בכך, בחורים יקרים. תבדקו יחזקאל ט"ז). בסוף, יש משתה, כלומר – את המסיבה לא אנחנו המצאנו, אבל בזמנים המודרניים שלנו, כפי שבוודאי הבנתם, יש הבדל גדול בין המשתה המתואר לבין "החתונה". בזמן האחרון, עקב קבלת הזמנות ואיחולי מזל טוב לחברים שקרובים אליי בגיל, חשבתי שכדאי לי להתחיל להתעניין. חברים, עונת החתונות החלה.

וכאן אני חוזרת לגילי: קו הזינוק של המסע הוא בחיפוש אחר האולם. אולם ומלואו. המשפחה מכתתת רגליה מעיר לעיר, בתקווה שלא יהיה צורך במפה כדי להגיע למקום המיועד, ללא שבילי עפר שרק ג'יפים של טיולי שטח באפריקה מסוגלים לעבור או דיונות חול שלא מביישות את מדבר סהרה, ולא יותר משעה נסיעה מתל אביב. אה, וגם שיהיה פנוי בתאריך המיוחל.

מרגע שזה נמצא, ואולי בעצם גם במקביל, מתנהל חיפוש אחר השמלה המושלמת. אותה השמלה שכאשר רואים אותה מרגישים בלב ש'זהו זה, זו השמלה שבה אבי ילווה אותי לחופה'. אופציה נוספת היא לצאת מתוך התפקיד של קתרין הייגל ופשוט לבחור שמלה שבה תראי כמו נסיכה. עבור גילי, שהתברכה בגוף של דוגמנית (חמסה חמסה חמסה), המשימה הייתה קשה כי כל שמלה הפכה אותה לנערת שער של מגזין כלות, אבל עברנו את פרעה ועברנו גם את זה.

ועכשיו לחינה: זהו טקס הנהוג בקרב עמים שונים המציין מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הזוג המאושר אינו ממוצא מרוקאי או הודי, ועם זאת הם החליטו שיש עוד סיבה למסיבה, וכל המרבה הרי זה משובח. אני, שמעודי לא הייתי בחינה, מתרגשת מאוד. מהמחקר שלי בנושא גיליתי שיש הרבה "קולולו", אוכל טעים, ושאת התלבושות המסורתיות לובשים מעל הבגדים, אז צריך לבוא לבושים יפה בכל מקרה. ואגב לבוש, סבתא שלי כבר קנתה את בגדיה לחתונה חודשיים וחצי מראש. את כל ארבעת האאוטפיטים. לעומת זאת, עדנה, דודה שלי ואם הכלה, שמגיל אפס לימדה אותי שהתשובה לשאלה 'מי הכי יפה' היא 'עדנה', עודנה מחפשת נמרצות אחר התלבושת המושלמת. כמובן שיש תמיד לקחת בחשבון את הקילוגרמים שעתידים לרדת ואת מזג האוויר המשתנה, אבל בפועל כנראה שיש תלבושת עבור כל משקל שבדרך, ועבור כל טמפרטורה אפשרית.

ובכלל, בתקופה הזאת של השנה כל דובי הכלולות מתעוררים משנת החורף שלהם. בתור ילידת דצמבר, אני לגמרי מבינה את זה. חתונה בחוץ, ציוץ ציפורים, וחופה תחת השקיעה בשבע בערב ולא בארבע אחר-הצהריים. בקיץ יש יותר פרחים, יותר שמחה באוויר. חוץ מזה, אוכלים פחות כי יותר חם. ואם בחום עסקינן, איך עוד לא הזכרתי את התסרוקות והאיפור? מדובר בלא פחות מאמנות, המשלבת פירוטכניקה של סיכות וספריי, והתאמה מושלמת לגוון העור ולתאורה. הטרנד האחרון הוא מאפר המלווה את הכלה לאורך כל האירוע. זה, בנות ישראל, דבר שבעיני שווה לאמץ. באופן כללי. ליום יום. נמשיך עם מסיבת הרווקות, שהיא לפחות, אינה עול של הכלה, אלא של חברותיה הטובות וקרובות המשפחה. כמובן שהחתונה לא יכולה לצאת לפועל ללא ערב שכזה, מלא בשיחת בנות, צחוק, אלכוהול, ובאופן כללי הוללות לשמה. יותר מכך לא אפרט.

בואו נעבור רגע מהלב לשכל. תחשבו כמה מטורף ומדהים המרוץ הזה בו מחפש אדם את בחיר לבו. מה שאפילו יותר מטורף זה אם גם הנבחר מחזיר לו אהבה. אם חושבים על זה באופן סטטיסטי, נראה כי הסיכוי לפתור את בעיית הרעב בעולם גדול יותר, אבל עובדה – זה קורה, ולא מעט. נותר רק לחשוב, אולי לקוות, שיש איזשהו גורל, או מישהו שמתכנן את צירופי המקרים האלו המובילים אותנו לאדם המתאים לנו – או במילים של ליאור, אחות הכלה, "ראית את הטבעת? כדור דיסקו". ועוד לא נכנסתי פה למסע החיפוש אחר הטבעת האידיאלית. פתאום התחלתי לחשוב על איך התחיל העניין של ענידת הטבעות. בדקתי במקור המידע הבלתי-נדלה שלי (גוגל..), והאפשרות הכי יפה שמצאתי היא האמונה הרומית ב'וריד האהבה'. מדובר על כלי דם שעובר מהקמיצה ישירות אל הלב. האמונה אמרה שבשל הווריד הזה, כאשר בני זוג עונדים טבעות אחד לשני על אצבע זו, לבבותיהם נקשרים.

לסיכום, גילי ובן (החתן, מעניין שהוא לא הוזכר עד עכשיו) – אני מאחלת לכם את כל האושר שבעולם. אחרי כל זה אני כבר לא יכולה לחכות ליום החתונה. אין ספק שבחיפוש אחר המטמון אתם המנצחים. ולכם, קוראים יקרים – אני מאחלת, איך אומרים, בקרוב אצלכם.