תל אביב – הגעתי

פרק א'- אוטובוס

נהג האוטובוס סגר עליי היום את הדלת, מהלך שאין לי ספק שלא נעשה מתוך כוונה רעה אבל השאיר אותי בכל זאת תקוע. רציתי לשאול אותו לאן הוא ממהר, האם הצורך שלו להגיע לתחנה האחרונה בסבב אחד מתוך אלפים שהוא עשה בחייו בקו זה כה גדול. רציתי לשאול אותו אם מעשיו נובעים מהלך הרוח שרק נהיגה ברחוב אבן גבירול בשעות העומס של הבוקר יכולה להשרות. מעין מצב מנטלי של רכב לרכב זאב, של תחרות סמויה יותר או פחות עד לרמזור הבא ושל חוסר הרצון להיות הפראייר שנותן זכות קדימה.

תהיתי מה יש לו, לאדם המתקרב לגיל העמידה והעוסק בעבודה שלמרות חשיבותה לחיי היומיום של אזרחים רבים אינה מהווה אתגר אינטלקטואלי יוצא דופן, מה יש לו מלהיות לחוץ כל כך. למה הוא מרגיש צורך להאיץ כאשר הדלת עדיין פתוחה, הגברת הזקנה עדיין לא התיישבה ואני עדיין לא נכנסתי.

אולי זה לא מפתיע שהסיפור שלי מתרחש בליבה של תל אביב. יש משהו בעיר הזו, שאם נכנעים לו, הוא מוציא את הטוב ביותר ואת הרע ביותר מהאדם. האמת שהכניעה אפילו לא צריכה להיות מודעת- בעיר הזו תת המודע מופצץ מכל כיוון, בכל תחנת אוטובוס ומכל אדם שעובר ברחוב, והמודע – הוא רק מנסה לסגור את הפער, להבין ולהכיל. היצר התחרותי שחבוי גם ברגועים שבינינו נמשך אל פני השטח על ידי אינספור קורים בלתי נראים היוצאים מכל אדם, מבנה ושלט חוצות הנקרה בדרכנו.

 תל אביב היא עיר  יפה. היא צעירה, היא בריאה, ספורטיבית, חכמה ובעיקר מצליחה. כלומר ברור שתל אביב היא לא זה, שכמו כל עיר יש בה את עוני, אלימות וכיעור. לצד כל מגדל משרדים הנוגע  בשמיים יש את השיכונים בהם אנשים לא גומרים את החודש ומפחדים לצאת בלילה מבתיהם.

אולם התדמית של העיר הזו, מה שהיא מקרינה כלפי אלו אשר מסתכלים עליה מבחוץ ועל אלה אשר מנהלים את חייהם בקרביה, היא זו אשר יוצרת את יצר התחרות. יוצרת וניזונה ממנו.

הסתכלתי על נהג האוטובוס ותהיתי מה אני יכול להגיד לו בעודי עומד וחצי גופי ממשיך ליהנות מהיום השמשי ומהרוח הנעימה שנשבה ברחובות העיר באותו יום. רציתי להסביר לו שזו רק תדמית, שהאנשים בעיר הזו הם פשוט אנשים למרות שהם נראים כל כך בטוחים בעצמם. רציתי שיבין שיצר התחרות שבוער בו ברגעים אלו מוציא ממנו את הרע במקום את הטוב. רציתי, גם, שהוא ייתן לי להיכנס.

 “נהג, דלת", אמרתי לו במשפט מנוסח היטב ובתגובה נעניתי ב־“אה" ובהסרה פתאומית של הלחץ מעל גבי. שילמתי והצלחתי לפלס את דרכי אל אחורי האוטובוס ואל המקום הפנוי האחרון. ניצחון ראשון לאותו יום.

 פרק ב' – פורנו  

צוות מחקר מאוניברסיטת מונטריאול רצה לבדוק אי אילו השפעות יש לצפייה בתכנים למבוגרים בלבד על גברים בשנות העשרים לחייהם. בשביל המחקר הם היו צריכים קבוצת ביקורת של גברים שמעולם לא נגעה בתוכן זה ולהפתעתם הרבה הם לא מצאו ולו גבר אחד המתאים לקבוצה זו.

“כל הגברים צופים בפורנו", זו מסקנה מתבקשת מהמחקר ומהמציאות, כלומר כל הגברים חוץ ממני – אני לא צריך את זה. בכלל "אני לא צופה בפורנו”, זו התשובה היחידה שאני ורבים כמוני, גברים ונשים כאחד, יכולים לתת בהתחשב בכך שהם לא רווקים. ברור שאני לא צופה בפורנו והרי למה אני צריך את זה? אל תהיו מגוחכים.

האביב הגיע והעיר הזו מתחילה להתנער משנת החורף, להסיר שכבות ולחשוף בשר. את שלטי הפרסומת ברחובות מעטרות שתי ילדות בנות 16 במה שאמור להיות באופן תמים פרסומת לבגדי ים אבל מהווה בעצם פרסומת לסקס אסור. על המדרכות כבר ניתן להבחין בכרטיסי הביקור הראשונים של הנשים ש"מחכות לך", כאילו ישנו גבר שפוי בנפשו שמאמין שנשים אלו מחכות למשהו אחר מלבד שחרור מעבדות. בפייסבוק כבר מופצים הסרטונים על אירועי הסטודנטים הקרובים באילת, סרטונים בהם כל הנשים רזות ויפות ולכל הגברים יש לפחות 6 קוביות בבטן ואף לא תלתל סורר אחד על החזה.

האביב הגיע ואווירת הסקס מציפה את רחובות העיר. כל מה שצריך זה טיול של חמש דקות בכיוון הטיילת כדי להגיע למסקנה של המדענים ממונטריאול – אין אף גבר שלא צופה בפורנו.

חוץ ממני כמובן.