הישרדות – גרסת המציאות

זה לא סיפור על גבורה, למרות שהמעשים המתוארים בו דורשים אומץ שבדרך כלל לא נדרש מהאדם הממוצע. זה גם לא סיפור על מוות, למרות שהפחד ממנו והמפגש עמו שזורים בכל צעד. זה אפילו לא סיפור על לקיחת ההחלטות הנכונות, והרי מהי החלטה נכונה במצב בו כל הבחירות הן רעות. זה, יותר מהכל, סיפור על הישרדות. סיפורה של רותם שניר, סטודנטית לתואר שני בדיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב, שבאוקטובר 2014 מצאה עצמה בליבה של אחת הסופות הקשות ביותר בהיסטוריה של רכס האנאפורנה בנפאל, שגבתה את חייהם של 43 מטיילים ומקומיים, ביניהם ארבעה ישראלים: מיכל גילי צ'רקסקי, תמר אריאל, נדב שהם ואגם לוריא זכרונם לברכה.

טרק הסובב אנאפורנה, אליו יצאה רותם יחד עם חברתה מאיה אורה, נחשב אחד מהטרקים היפים בעולם. שיא הטרק מגיע לאחר יותר משבוע של הליכה בטיפוס אל מעבר ההרים – ה"פס", שנמצא בגובה של 5400 מטר מעל פני הים. זה גם נחשב ליום הקשה ביותר בטרק, בו מטפסים מהיי קאמפ שנמצא בגובה 4500 מטר עד לפס, ויורדים במהרה מהצד השני על מנת שלא לחטוף מחלת גבהים. ביום זה רותם ורבים אחרים נקלעו לסופת שלגים קיצונית ופתאומית שתפסה אותם לא מוכנים, והפכה את מה שאמור להיות רגע של התעלות ליומיים של סיוט בלתי נגמר.

 רביעית משמאל – רותם שניר, חמישית משמאל – מיכל גילי צ'רקסקי ז"ל. צילום: אמיר לוי

"בתשעת הימים הראשונים של הטרק מזג האוויר היה מעולה ולא היה משהו שמנע מאתנו להמשיך ללכת. אני זוכרת את הקושי בנשימה ביום שלפני העלייה לפס, מרגישים את זה ככל שמתקדמים בטרק, יותר קשה ללכת והנשימות יותר כבדות אבל זה לא ממש מפריע, לומדים ללכת בקצב אחר ולנשום עמוק יותר. היינו קבוצה של כמה ישראלים שהתגבשה במהלך הדרך. התחלנו חבורה גדולה יותר אבל לקראת סוף הטרק נשארנו תשעה חברים שמאוד דאגו אחד לשני, טיילנו וישנו ביחד בימים האלה. כשהגענו להיי קאמפ היה קר מאוד אבל עדיין לא ירד שלג. אכלנו, שתינו ושיחקנו, הייתה אווירה ממש טובה. אז התחיל לרדת קצת שלג שאני בתור ירושלמית לא התרגשתי ממנו, אנשים ביקשו ממני לצלם אותם בחוץ בהתרגשות, למרות שזה היה אחד הלילות הכי קרים שהיו בטרק".

השלג לא הרתיע אתכם?
"היה מעטה ממש דק בערב והייתי כבר בטרקים בהם הלכתי על מעטה דק של שלג וזה לא הפריע להליכה. בכלל כל הקונספט היה שזה משהו מקומי ושברגע שעוברים את העננים או מתחילים לרדת מהצד השני של הפס אז אין יותר את הבעיה הזו. התייעצנו עם הפורטרים (הסבלים הנפאלים) ודיברנו קצת עם תיירים אחרים ואף אחד לא חשב שצריך לעצור בגלל זה את הטיול”.

מה שרותם וחבריה לא ידעו הוא שבזמן שהם התחילו את הטרק התפתחה באוקיינוס ההודי סופת"הודהוד", שהתחזקה עד שהוגדרה כציקלון חמור מאוד שכיסה את תת היבשת ההודית עם גשמים ורוחות שהגיעו עד ל-175 קמ"ש. מעטה השלג הדק שירד בהרים היה תוצאה של הגעת חזית הסופה אל נפאל, והיווה מעין סנונית המבשרת על בואם של שלג כבד וטמפרטורות הנושקות לשלושים מתחת לאפס.

רותם שניר

רגע לפני
"התעוררתי לפנות בוקר, בסביבות 4:30, עם כאב ראש. קצת הכחשתי לעצמי שזה קשור למחלת גבהים. לקחתי אספירין ושתיתי מרק שום והיה נראה לי שאני בסדר. ראינו באותו זמן שיורד שלג קל אז חיכינו שיהיה טיפה יותר אור ואז יצאנו. תוך כדי ההליכה, זיהיתי בערפול שיש לי מחלת גבהים. הרגשתי שהראש שלי לא נותן פקודות לגפיים. בשלב הזה השלג התגבר אבל לא הייתה מחשבה לחזור אחורה וגם לא כל כך היה אפשר כי הייתה רוח גבית מאוד חזקה וראות גרועה. הגענו אחרי כמה שעות לבית תה שנמצא באמצע הדרך אל הפס, כאשר קצת אחרינו הגיעה מיכל (גילי צ'רקסקי) על סוס ושכנעה אותי לעלות גם על אחד. היא אמרה לי שזו רק שעה עד לפס על הסוס ומיד נרד מהצד השני".

צ'רקסקי אכן התחילה לרדת רגלית מצדו השני של הפס מיד עם הגיעה. במהלך הירידה היא כנראה נפלה לבור ממנו לא הצליחה לצאת ונקברה בשלג. את גופתה מצאו כוחות החילוץ רק לאחר שישה ימי חיפוש.

מה את זוכרת מהעלייה האחרונה הזו כשאת רכובה על הסוס?
"הייתה רוח מטורפת וירד המון שלג, כל הזמן הייתי צריכה לזוז כדי לנער מעלי את השלג. אני זוכרת שחשבתי על זה שיש לי מלא אפשרויות איך למות – שאני אפול מהסוס, אשבור משהו ואשאר שם והשלג יערם עלי, או שאני אמות מקור או ממחלת גבהים. זה נראה כמו נצח, לא ראיתי כלום באופק, הכל נהיה לבן ובקושי אפשר היה לראות את האנשים שהולכים מקדימה. היה לי כל כך קר שלא הצלחתי להפעיל את הידיים אפילו בדברים פשוטים. התחלתי לדאוג לחברים שלי, שהתחילו לעלות רגלית לפניי, הייתי בטוחה שכבר הייתי אמורה להשיג אותם. ממש שם בעלייה על הסוס כבר הרגשתי שאני יכולה להתנהג כאילו אני הולכת למות היום".

במהלך העלייה הבחינה רותם במאיה אורה, שהייתה במצב של היפותרמיה, והצליחה לשכנע את הנפאלי בעל הסוסים שיאפשר להן לשבת ביחד על הסוס עד הפס והבקתה הקטנה והבודדה, אליה הגיעו השתיים ביחד.

"אני זוכרת שראיתי אנשים ממש לחוצים מחוץ לבקתה. ראיתי זוג שהתחבק ובכה, זקנו של הגבר היה מכוסה בקרח, לא היה לאנשים מקום להיכנס לבקתה. אנחנו הצלחנו להיכנס, אנשים ראו שמאיה נכנסת להיפותרמיה אז הם דחפו אותה פנימה ואני הצלחתי להיכנס עם המומנטום. המקום היה מלא ואי אפשר היה לזוז אבל גם אי אפשר היה לעמוד סתם כי היה קפוא. הבקתה לא הייתה אטומה לגמרי ושתי צלעות שלה היו מכוסות שלג”.

צילום באדיבות רותם שניר

"We are all going to die today"
אולי זה המקום להסביר את הלך הרוח המוביל בקרב האנשים שהגיעו לפס. יש סכנה אחת גדולה בטרק הסובב אנאפורה עליה מדבר ובה מתעסק כל מי שיוצא לטרק – מחלת הגבהים. לכן נהוג לא להתעכב ליותר מחצי שעה בפס, מעין הפסקת תה ותמונה לפני הירידה בחזרה לגבהים יותר מאפשרים. ישנה סכנת מוות אמיתית בהישארות בגובה כזה לאורך זמן ולכן גם הרצון של כל מי שהגיע לשם היה להצליח למצוא את הדרך מטה. "הסתכלתי על הפורטר שלי, שעד אז היה פורטר-סבא שתמיד ידע מה לעשות. המבט בעיניים שלו הראה שהוא ממש לא יודע מה להגיד. ואז הוא אמר: 'We are all going to die today, we are going to die on the way or we are going to die here'.

"במשך השעות של השהות בבקתה שאלתי את התיירים האחרים מה הם מתכוונים לעשות, וכולם היו אדישים. אף אחד לא הבין מה קורה בחוץ וכמה גבוה נערם השלג. שמעתי שנפאלי אחד יורד למטה חזרה לכיוון שממנו הגענו, הוצאתי מהתיק פנקס ועט ורשמתי בעברית שיש ישראלים בפס ושאנחנו בסכנת חיים וזקוקים לעזרה. ידעתי שאם זה יגיע לישראלים שיצליחו ליצור קשר עם העולם בחוץ אז דברים יתחילו לזוז".

הפתק שרותם כתבה הגיע לישראלים שנשארו בהיי קאמפ ושבעקבותיו הצליחו ליצור קשר עם שגרירות ישראל בנפאל. זו הייתה הפעם הראשונה שגורם רשמי הבין שמשהו רע קורה על ההר. בינתיים, רותם וחבריה היו עדיין תקועים בבקתה בפס.

אנשים ניסו לצאת וללכת בשעות האלה?
"מלבד האנשים שירדו מיד עם ההגעה לפס בסביבות 10:00 בבוקר, אף אחד לא יצא מהבקתה. ראינו שהפורטרים ניסו לצאת לדרך וחזרו, ואז הבנו שאנחנו נמצאים בבעיה. ניסינו לדבר עם הפורטר שלי כי הוא האמין שהוא יכול לצאת לדרך ולהזעיק עזרה. אמרנו לו שאם הוא יכול אז שיצא וכתבנולו פתק באנגלית שניסחנו כמה ישראלים ביחד. הוא יצא וחזר אחרי כמה דקות כי הוא לא ראה את הדרך, הוא סימן לנו שאין מה לעשות”.

כ
צילום באדיבות רותם שניר

באותו זמן להישאר שם נשמע לכם כמו האופציה הכי גרועה?
"חד משמעית, גם הייתה התחושה שאנחנו מבזבזים זמן וכל דקה חשובה. קשה להבין איך זה מרגיש להיות שם, היינו מאוד צפופים ככה שאף אחד לא יכול היה לשבת ולנוח. לא היה חמצן ואז גם אנשים בלי מחלת גבהים מתחילים להרגיש מחסור, מתקשים לנשום. היו שם אנשים עם היפותרמיה ומחלת גבהים וזה הרגיש כאילו לאט לאט יפלו חללים. אי אפשר היה לדעת כמה השלג יערם, הוא לא הפסיק וחששנו שהוא יכסה את הבקתה. "לקראת השעה שלוש ראיתי נפאלים מתחילים לאסוף כסף, הם אמרו שבעל בקתה הסכים להוביל את כולם למטה אם ישלמו לו. אמרתי להם שגם אנחנו רוצים לבוא והוא ביקש 2000 דולר מכל התיירים ביחד. אספנו את הכסף מהישראלים, אנשים גם כיסו על אלה שלא היה להם מספיק. אז בעל הבקתה אמר שכולם צריכים לצאת, שהוא יוצא אחרון ונועל. אמרתי לנפאלים שהוא חייב לצאת ראשון כי אי אפשר לעמוד בחוץ שבעים אנשים ולחכות שכולם יצאו. מישהו חייב להתחיל להוביל שיירה כדי שכולם יהיו בתנועה. הוא יצא ראשון ואחריו הרבה מהאנשים שהיו בבקתה. הלכתי בערך 20 מטר ואז הסתכלתי קדימה ולא ראיתי כלום. ראיתי אנשים שנופלים כי הם לא מצליחים ללכת בשלג, הסתובבתי, אמרתי לעצמי בקול רם שאין סיכוי וחזרתי לבקתה”.

שיירת האנשים שהוביל בעל הבקתה התפרקה במהלך השעות הבאות לקבוצות ולבודדים. בעל הבקתה עצמו החליט בשלב מסוים שהוא לא יכול לחכות יותר לאנשים אותם הוביל והתקדם בלי לחכות. הקור העז, הרוחות והלילה היורד גבו מחיר כבד בנפש מההולכים, בהם שלושה ישראלים – תמר אריאל, נדב שהם ואגם לוריא – שבזה אחר זה נפלו קורבן לקור ולתשישות. הסופה גבתה מחיר גם מאלו ששרדו את הלילה והשאירה פצועים רבים עם כוויות קור קשות.

איך הצלחת לקבל את ההחלטה לחזור אחורה?
"יכולתי באותו מידה להחליט שהבחירה הכי נכונה היא להמשיך ללכת כדי להציל את עצמי ולא לשרוד שם. אני די בטוחה שאם הייתי בחבורה שממשיכה ללכת לא הייתי יוצאת מזה".

מצליחים להכליל בתוך ההחלטות במצב הזה גם אנשים אחרים?
"זה לא מצב שבו מצליחים להחליט בשביל אחרים, זה מצב שבו כל אחד מצליח לעשות אתההחלטה הכי טובה בשביל עצמו. אתה לא חושב על עצמך בתור עצמך, אתה חושב 'איך אני מציל את הגוף הזה?'”.

"זיכרונות חיים"
את הלילה העבירה רותם בבקתה בפס בחברת שישה ישראלים, גברים ונשים, בהם גם מאיה אורה, ועוד קבוצה של גרמנים ומספר נפאלים. עם הבוקר השלג פסק, השמש יצאה והשורדים בבקתה התארגנו לצאת לדרך.

"התחלנו ללכת ואחרי כמה זמן מאיה ואני ראינו יד זזה בתוך השלג. הבנו שהיה שם מישהו חי, היה מזל שראינו את היד כי לא שמענו קולות או צעקות. הבנתי שאין לי את הכוחות הנפשיים כדי לחפור ולראות מישהו שהיה כל הלילה בשלג. קראנו לבנים והם יצאו מהשיירה, רצו למקום והתחילו לחפור. אני ועוד ישראלית בשם תם התחלנו להוציא שמיכות ושקי שינה מתיקים של אנשים שהמשיכו ללכת בשיירה. כאשר סיימנו הסתובבתי אחורה וזיהיתי את הבנאדם שהוציאו מהשלג – זה היה רועי, איתו טיילתי כמעט מתחילת הטרק.

"החלטנו שאני ותם נרוץ קדימה להזעיק עזרה ושהבנים יישארו עם רועי ויחממו אותו. אי אפשר באמת לרוץ בשלג כזה, זה יותר להתגלגל על השלג, לזחול עליו על ארבע. כשהתחלתי להגביר קצב ועברתי את השיירה, ראיתי שהם הפכו גופה אחת, לא רציתי להסתכל כי לא רציתי לראות שזה אולי מישהו שאני מכירה. ברגע שמצאנו את רועי ידעתי שנראה עוד אנשים שאנחנו מכירים ושהמצב האופטימלי זה מישהו במצב של רועי, אבל הבנתי שיהיו גם אנשים שכבר לא אתנו".

לא עברה לך בראש הסכנה של להתקדם לבד?
"לא. מה שעבר לי בראש זה להגיע למטה כדי שידעו שאנחנו שם ושיש את רועי ושהוא בחיים ושיש גם גופות".

תם ורותם פילסו את דרכן מטה בשלג עמוק ובין גופות וחפצים, זכר לאסון שהתרחש במהלך היממה שעברה, עד שהגיעו במקרה לנקודה בה הצליחו למצוא קליטה. הן יצרו קשר עם אביה של רותם שהעביר את המידע למשרד החוץ. הקבוצה מהבקתה ועוד אנשים ששרדו את הלילה בחוץ על ההר חולצו במשך אותו יום במסוקים על ידי הצבא הנפאלי והוטסו לקטמנדו. המחלצים במסוק שנשלח לאתר את רועי טעו וחשבו אותו לגופה, כתוצאה מכך נשאר רועי לילה נוסף בשלג, לפני שחולץ בעודו בחיים.

איך הייתה החזרה לארץ?
"בחצי השנה הראשונה חיינו מאוד את האירוע, לקח זמן עד שהחיים מתמלאים במשהו אחר. מאוד קשה לי לתפוס את העניין של המוות, שהיו אנשים שדיברתי איתם באותו יום, שישנתי איתם, שחלקתי איתם את האוכל, ולהבין מה זה אומר שהם מתים. לי יש זיכרונות מאוד חיים מהטרק הזה, על מה צחקתי עם תמר ומה אכלתי עם מיכל”.

יש לך חרטות?
"אין לי שום חרטות. קשה לי מאוד לדמיין את עצמי כיום בלי המקרה הזה".