צלילי המוזיקה

"מהי מוזיקולוגיה?" שאלתי את עצמי כשנתקלתי במושג. איך אפשר לחקור דבר כל כך הפכפך וסובייקטיבי כמוזיקה? כיצד ניתן ליצוק לתוך תבניות מושג כל כך מופשט? החלטתי שאני חייבת לחשוב קצת מחוץ לקופסה ולמצוא תשובה שתספק את סקרנותי. חיפשתי ישועה באתר האינטרנט של הפקולטה לאומנויות, ולעזרתי בא פרופסור זהר איתן, מוזיקולוג חוקר בביה"ס למוזיקה באוניברסיטת ת"א.

כבר עם כניסתי בשעריה של הפקולטה למוזיקה לא יכולתי לפספס את השוני באווירה השוררת במסדרונות. הרעש כאן הרבה יותר לגיטימי, וגם לא באמת נחשב רעש. בזמן שבמסדרונות אחרים בקמפוס הזמזום הוא בעיקר של שיחות או טיפופי עקבים למיניהם, בפקולטה למוזיקה האוזניים נחשפות לצלילי כלי-נשיפה רנדומליים, כיוון מיתריו של כינור נסתר ומשחקים קלילים על קלידי פסנתר. כשירדנו במדרגות למשרד, ליוו אותנו המלודיות הקטועות כמשב רוח רענן.

מיד כשהתיישבתי, הטחתי בפני פרופסור איתן את הסוגיה שלי. "מוזיקולוגיה אינה דיסיפלינה אחת!" הוא פתח, והמשיך בפירוט: "זהו בעצם מחקר של מוזיקה באמצעות כל כלי רלוונטי. ישנם מחקרים היסטוריים של המוזיקה, פסיכולוגיים ונוירופסיכולוגיים, אנטרופולוגים, סוציולוגיים ועוד רבים מאוד. לתוך יצירה מוזיקלית מתכנסות השפעות היסטוריות של תקופה, השפעות חברתיות מהן המבצע מושפע ואותן הוא אולי רוצה להעביר, וכמובן הרבה מאוד פסיכולוגיה, קוגנטיבית ואמוציונלית".

איתן גם הסכים עם הקביעה שמוזיקה היא אכן דבר מופשט, אך הדגיש כי המחקר המוזיקולוגי עסוק בהקשריה של המוזיקה, ולא מנסה לנחש 'על מה חשב המלחין ברגעים שיצר את היצירה'. מלבד הרגש הסובייקטיבי המתעורר במאזין, ניתן להסיק מתבניות מוזיקליות שונות על דרך החשיבה האנושית, ומהן להכליל לתקופה ולתרבות בזמן ההתהוות ולפניה. דוגמא קלאסית היא המוטיב המפורסם הפותח את הסימפוניה החמישית של בטהובן, אותה כתב בין השנים 1804-1808. אי אפשר להחמיץ את המוטיב החוזר העיקרי ביצירה זו, שלדבריו של איתן נמצא ביצירות נוספות של בטהובן ושל מלחינים נוספים בני זמנו. "השאלה המעניינת ששואלים מוזיקולוגים אינה 'למה  התכוון בטהובן כשיצר מוטיב  זה'. אנו בוחנים כיצד המוטיב מתפקד ביצירה, איך הוא משחק ומתקשר עם רעיונות מוזיקאליים אחרים בתוכה ומחוצה לה, וכיצד הוא משתבץ בשפה המוזיקאלית שלו ושל מלחינים בתקופתו. עוד אנחנו חוקרים איך המוטיב התגלגל מיצירה ליצירה, ואף בין הטיוטות של אותה יצירה עצמה, וכיצד השתנו משמעויותיו והקשריו במאתיים השנים שחלפו, כלומר – כיצד נחווה ופורש על ידי דורות רבים של מוזיקאים ומאזינים". לאחר שהתעקשתי לקבל דוגמא מודרנית שסטודנטים אולי יתחברו אליה יותר, חייך הפרופסור ושלף את Sgt. Pepper של הביטלס, שנוצר בלונדון של שנות ה-60 המאוחרות. "השירים באלבום הם תרכובת קרקסית של סגנונות קודמים (פופ, רוק, בלוז ועוד). האלבום כולו בנוי כיחידה אחת, ויכול לשמש מעבדת מוזיקולוגיה בבחינת הסגנון שלו, ובדרך בה שירים שונים אחד מהשני יוצרים מערכת קוהרנטית של חשיבה מוזיקלית רציפה".

אם יגיע לכאן חייזר מהחלל החיצון, האם הוא יוכל להבין מהמוזיקה שישמע כאן דברים על האנושות?

"חייזר לא יוכל להצליח להבין מה חשוב במוזיקה. זו אינה מערכת סגורה, והיא קשורה לכל דבר אנושי. עם זאת, ישנם כלים אנליטיים ברמות שונות של דיוק, כולל מודלים מתמטיים, בעזרתם ניתן לבדוק חוקיות מוזיקלית", מנחם פרופסור איתן. "בעזרת כלים אלה, ניתן, למשל, להתאים לאדם מסויים פלייליסט המורכב משירים שמתאימים לדפוס הפעילות שלו ברשת".

אתה מדבר על חזרות ותבניתיות ביצירות של אמנים שמושפעים מאמנים קודמים להם. האם יש אמנים שהיו אינדיבידואלים ואינם נכנסים לתבניות?

"יש כאלה שיש להם תדמית כזו. בטהובן למשל, אבל זהו מיתוס מופרך ומזיק", אומר פרופ' איתן ומגניב חיוך. "בניגוד לכך, היו מלחינים שעבדו על יצירות שגרמו לאנשים בסביבתם לחשוב שהם 'פסיכים'. רק עשרות שנים אחר-כך הובנה גדולתם". גם הפעם הוא נותן דוגמה: "מלחין בשם צ'ארלס אייבס, שחי במחצית הראשונה של המאה ה-20 באמריקה, והיה בכלל סמנכ"ל של חברת ביטוח. הוא שילב ביצירותיו קטעים של כלי-נשיפה ממצעדים שנערכו בעיירתו הקטנה, יחד עם שירי-עם אמריקאים ומזמורי כנסיה. הוא עשה ניסויים בהרמוניות ומקצבים שלא היו מוכרים בתקופתו. הוא היה חדשן וחשב אחרת, אבל לא היה תלוש מהמציאות. הוא דווקא מאוד הושפע מהסביבה שלו, רק שהוא עיבד אותה באופן שונה מקודמיו". בדחיפה קלה נוספת ליוצר מוכר ועדכני, נזכר זהר ביוני רכטר. הוא הגדירו כ"מעולה ומקורי", וטען כי גם הוא היה מחובר לחומרים קודמים, אך ידע תמיד ליצור משהו חדש לגמרי. "היצירתיות אינה ניתוק מרוח התקופה או ממה שמתרחש מסביב, אלא מחשבה שיוצרת קשרים חדשים בין חוויות מוכרות".

מעבר לשמיעה

פרופסור זהר איתן חוקר קוגניציה מוזיקלית. זהו תחום מחקר העושה שימוש בכלים של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית על מנת ללמוד כיצד מאזינים תופסים ומבינים מוזיקה. מחקריו של איתן מתמקדים באופנים שבהם מקשרים מאזינים מאפיינים מוזיקאליים עם מאפיינים של חושים אחרים, שאינם שמיעתיים, כמו ראייה או תנועה במרחב הפיזי.

צליל אינו רק צליל. צלילים שנקלטים באוזנינו נקשרים עבור רוב האנשים למאפיינים של ראייה, חישה, ואפילו טעם וריח, באופן אסוציאטיבי שאינו מודע בהכרח. האזנה למוזיקה מביאה איתה תחושות אחרות מלבד השמיעה עצמה. לדוגמה, צלילים נמוכים יותר (בסים) יתפסו ככהים, כבדים וגדולים יותר מצלילים גבוהים, וכך גם כמאיימים יותר.

בשימוש באסוציאציות שכאלו יש שימוש רב בעולם הקולנוע והאנימציה, בו מחברים פסקול לסרט כלשהו בהתאם לתחושות שרוצים להעביר לצופים. נהוג להדגים את חשיבות הפסקול בהצגת תמונה או סרטון שעל פניהם נראים ניטרליים, אך בשילוב פסקול שונה, הסיטואציה אותה אנו מדמיינים תשתנה. נסו לדמיין למשל אישה רצה על מדרכה. בתור התחלה, הוסיפו בראשכם את תחילתו של השיר "Eye of the tiger". מה היא עושה? ספורט? אם המוזיקה תתחלף למשהו מהיר ומאיים? עכשיו היא בורחת ממישהו? זו הרי אותה אישה, באותה סיטואציה בדיוק – אבל אנחנו מפרשים זאת כשתי סיטואציות שונות לחלוטין בגלל מה שאנחנו שומעים.

הקשרים של הצלילים למאפיינים חושיים ניתנים לבחינה ניסויית, ופרופ' איתן עוסק בבחינתם בהקשרים מוזיקאליים. כך למשל, ניתן לבקש מנבדקים למקם צליל או מוטיב מוסיקאלי על סקאלה  שבין 'קטן' ל'גדול'. מעבר לכך, משתמש פרופ' איתן גם ב'מבחן סטרופ', שהוזכר כאן בעבר. לשם ריענון הזיכרון (ולמי שבטעות לא קרא), 'סטרופ' הוא אבחון של מהירות תגובה לאות כלשהו, שיכול גם ליצור דיסוננס (כמו הדוגמה שניתנה בכתבה על פרופסור דניאל אלגום, עם שמות הצבעים שנכתבו בפונט בצבע שונה). איתן משתמש במבחן זה כדי למדוד זמני תגובה של נבדקים לצורות קטנות או גדולות, בהירות או כהות, בשילוב צלילים שונים. הצלילים לא תמיד "מתאימים" לגודל או לבהירות הצורות, ונבדקת ההשפעה של סתירה זו. "זהו מחקר בסיסי שיכול לשמש לפיתוח טכנולוגי של מולטימדיה, עבודה על רגשות ומיומנויות, ואף פיתוח של מערכות התראה. בהמשך, ניתן יהיה להשתמש בשיטות אלה במתודולוגיות נוירופסיכלוגיות. היום נעשה גם שימוש בממצאי מחקרים על הקשר בין תפיסה חושית של צלילים בשיווק ובפרסום, אבל אני לא מת על זה".

לסיכום, כדי לענות על השאלה "מהי מוזיקולוגיה" צריך להבין כי יש הרבה מאחורי כל דבר המורכב מצלילים. למדע הזה יש פנים רבות, ואפשר להתייחס אליו כאל כלי להבנת העולם שמסביבנו במספר רב של אופנים. מוזיקולוגיה מתייחסת לכל דבר שאוזנינו קולטות: כל דבר יכול להיחשב כמוזיקה, כשם שאפשר ליצור קונצרט שלם למכונת-כתיבה. אפשר להמשיך ולדון בנושא זה עד אין קץ, אבל לפעמים יותר כיף לשים אוזניות, לעצום עיניים – ופשוט להאזין.