ארבעה סיפורים קצרים

תל אביב כל כך קרובה ללבי שזה כאילו התבקשתי לכתוב מכתב אהבה לאהובה, או כאילו ביקשו ממני אחרי ערב שתייה מוגזמת בפאב, כשהשלפוחית מאיימת להתפקע, "סליחה אדוני הממושקף, תוכל בבקשה להשתין אצלנו על הקיר המתקלף בחצר האחורית, ליד פחי הזבל, רק תיזהר על החתולים שישנים שם?".

בשני המקרים אלה דברים שעושים בחשק ומתוך הכרת תודה, רק במקרה השני אם לא תיזהר החתולים יכולים לקפוץ עליך פתאום ואז לא משנה כמה אתה אוהב את העיר הזאת, תגלה שהיא גם שורטת לפעמים.

תשע דקות מבלפור

יום סגרירי, אפור ורטוב. עצרתי את האופניים ליד שער הכניסה לבית הספר בלפור בין עשרות הורים, עיניים נעוצות במדרגות היציאה מבית הספר. נחיל ילדים שעט החוצה. המנון בית הספר חרחר מרמקול, סימן את סוף יום הלימודים. סאונד מזעזע. תמר רצה אליי, בקושי הרימה את התיק שלה לסלסלה האחורית, טיפסה על האופניים, קיפלה רגליים  וישבה לפניי, "מוכנה, אודרוב!" זה הקוד הקבוע לתחילת נסיעה.

פילסנו דרך בין מכוניות ברחוב בלפור. בכל פעם שעקפתי או האצתי תמר צרחה "יותר מהר!!", "לאאאאאא!!!", או "תאט! אימא'לה!". השיער שלה כיסה את הפרצוף שלי ,חסם את שדה הראייה ככה שבנייני הבאוהאוס נראו דרך פילטר מצועף של שיער מתנפנף שנכנס לי לפה, כמו מקרוני חסר טעם, בעצם כמו ערמת שיער בפה. "לא רעב עכשיו", אמרתי, "תרגיעי ת'שיער שלך". ילד קצוץ שיער הגיח מכביש ליד קופת החולים והתחרה בנו באופניים עד קצה הרחוב. זאת הפעם השלישית שאנחנו מנצחים אותו. תמר אמרה שהוא חתיך. בניינים מוזנחים לפני שיפוץ מקושטים בגרפיטי התקלפו סביבנו. תמר אמרה שהם רדופי רוחות ושהיא מפחדת רצח כי אני כותב תוך כדי נסיעה וזה "מלחיץ בטירוף".

בדרך לפינת בלפור־אלנבי חלפנו על פני עמדה להסנקת ספרינקלרים. ככה כתוב על שלט ביציאה מאחד הבניינים. תמר אמרה ששוב שכחנו להביא את הספרינקלרים שלנו להסניק אותם. הם נשמעים כמו סוג נדיר של כלבי בוקסר, אבל איך מסניקים אותם? אין זמן לשאלות עכשיו. ליד אחד הבניינים היא הציעה שנעצור רגע לטעום צוף של היביסקוס. כשמוצצים את הפרחים האדומים הם מתוקים בפנים. מאז שתמר גילתה את זה אוכלוסיית הדבורים בעיר במצוקה. אין לנו זמן לצוף עכשיו. בפינת אלנבי חנות DVD מוכרת ארבע ב־100. תמר נשמה עמוק, אמרה שיש כאן "אוויר צח של אלנבי" והוסיפה שיש באוויר "ריח עדין של גשם, בעצם ריח עדין של שווארמה". עצרתי את האופניים ליד חלון ראווה של חנות ספרים ותמר ביקשה לרדת. יש שם עמוד קבוע במדרכה וכתוב עליו באותיות מתכת שבמרתף של הבניין הזה לוחמי האצ"ל אגרו מרגמות ופוצצו כמה גנרלים בריטים, או משהו כזה. תמר אמרה שהעמוד הזה כייפי כי אפשר לטפס עליו. בכניסה לבניין סמוך חתולה ושני גורים לבנים אכלו בונזו חתולים רטוב מקערית. תמר שלחה יד אל אחד מהם והאימא ייללה אזהרה. היו שם מסביב קרטונים קרועים ספוגי מים, ניילונים, קירות מצוירים מכוסי טחב, דפי פרסום של חוזרים בתשובה וכרטיסים עם בחורות "מהממות" שמזמינות לדירות דיסקרטיות למסז'ים מפנקים. תמר אוספת אותם, כמו בולים, ובכל יציאה לרחובות חוזרת עם שלל של כרטיסי ביקור.

"אולי נעשה נחש נשך נחש?" תמר הציעה ואמרנו ביחד במהירות הולכת וגדלה "נחש נשך נחש נחש נשך נחש". הומלס ניגש אלינו ואמר במבטא רוסי כבד ואטי "נחש נשך נחש". כשהלך אמרה שהיא מקווה שכשתהיה גדולה לא תהיה הומלסית. זוג תיירים יפנים ביקשו ממני לצלם אותם בנייד על רקע אלנבי. אולי בשבילם זה סוג של שאנז אליזה. התחיל גשם. מטריות צצו ברחוב ואנשים עמדו תחת סככות של חנויות. נסענו את אלנבי לאט, כדי להירטב. בפינת לילינבלום אמרנו שלום לשאול מקבץ הנדבות שמצא מסתור בכניסה לבנק. כרגיל הוא שאל מתי תמר כבר תתחתן, והזכיר להזמין אותו לחתונה.

פועלים עבדו בכביש בכניסה לרחוב, חפירות. סיפרתי לתמר שהם מנסים למצוא שרידים של תל אביב העתיקה. מה ימצאו פה? אולי נעל עקב מאובנת של טראנסג'נדר מתקופת בית שני? פינת הרחוב הזאת הייתה מרכז החלפות כספים של כל הארץ. סבא שלי סיפר שהיה חלפן אחד רומני קטוע ידיים וכשהיה נופל שטר היה מרים אותו מהמדרכה בשיניים. אנשים העדיפו להחליף אצלו דוארים כי אמרו שקשה לו לרמות ככה. עכשיו נשארו פה בנקים. מי שהקטע שלו זה בנקים כדאי לו לבוא לסיור בלילינבלום. בהמשך הרחוב יש אפילו מוזיאון בנקאות, מקום טוב לבקר בו כשמתחשק לראות כסף לא שלך ולשמוע עליו הסברים.

לפני חודש חזרתי עם תמר מבית ספר וליד נחלת בנימין ראינו שלט בחירות של ניצן הורוביץ תלוי על מרפסת ומעליו מציץ כלב גדול. אמרתי לה שהכלב הזה הוא ניצן הורוביץ, מועמד לראשות העיר. ביום הבחירות תמר ניגשה איתי לקלפי וגילתה את הפתק של ניצן הורוביץ. "הנה הכלב, הנה הכלב", היא קראה בקול והכריחה אותי לבחור בו. יש ימים שהנסיעות האלה להביא את תמר לבית ספר ובחזרה הן היציאות היחידות שלי מהבית. תל אביב מתכווצת לתשע דקות, הזמן שלוקח לנו להגיע מלילינבלום לבלפור וחזרה.

הגענו הביתה ספוגים בגשם, ניגשתי למחשב ותמר ניגשה להוסיף את הכרטיסים החדשים לאוסף שלה.

חיפושים בשכונת שפירא

במוצאי שבת חזרתי עם רותם ותמר ברגל ללילינבלום מקריית שלום. בדרך מצאנו ילדה בת שנתיים – צבעה חום כהה לכיוון השחרחר, העיניים שלה פנסים לבנים, והתלתלים על ראשה מתולתלים – משוטטת יחפה על הכביש הראשי בדרך קיבוץ גלויות. לא הייתה כל אימא בסביבה להניק אותה או לחתל או לשיר לה "את הילדה הכי שחורה בגן".

החלטנו לצאת לחיפושים. רותם הרימה את הילדה על הידיים ושאלה אם אני מסכים שניקח אותה הביתה ואיזה יופי יהיה לסרק אותה ולהלביש אותה. תמר הודיעה בגאווה שאם נאמץ אותה, היא, תמר, תהיה האחות האמצעית ולא האחות הקטנה כפי שהייתה עד היום, והציעה לה את השם חומחומית. לא כל כך פוליטיקלי קורקט אבל הבנות אימצו מיד את השם הזה. כך נכנסנו למרחבי שכונת שפירא, צוות חיפוש נועז והרפתקני ביותר. רותם בתפקיד המפקדת ואחראית תינוקת, תמר בתפקיד מרגלת רחוב בכירה, ואני בתפקיד האבא התצפיתן. המשימה הנועזת: לחפש את אימא של חומחומית, משימה לא פשוטה בכלל. שאלנו קבוצה של בחורים וילדים חומים גם הם, אם הם מכירים את התינוקת הזאת. הם לא הכירו ואחד ניסה לדובב אותה בשפה לא מוכרת. אבל היא רק הביטה בו בפנסים האלה, בעיניים פקוחות לרווחה ובאדישות. המשכנו לחפש בשדרת חכמי ישראל. פנינו לקבוצה נוספת של יושבי רחוב שאמרו שהם לא מכירים אותה, והיא כנראה לא מהשכונה. עברנו שני מעשנים ידידותיים ליד מכולת שכונתית וחקרנו על האם האבודה, אבל שאלנו ושאלנו ולא מצאנו רמז איפה מסתתרת האימא. התקשרנו למשטרה. יושבי הרחוב שאיתם שוחחנו נבהלו. "משטרה", כאילו ניסינו להזמין מפלצת פרא להציל את הפעוטה. רק חומחומית נשארה אדישה ושקטה. תוך כדי שרותם תיארה לשוטרים בנייד איפה אנחנו, חלפנו על פני ילד וילדה בני ארבע ושלוש בערך. שאלנו אם הם מכירים את התינוקת שבינתיים התמקמה היטב צמודה לרותם. הילדה הצביעה על הילד ששיחק איתה ואמרה "הוא אח שלה". כמו בסרטים – בדיוק בשנייה שהמשטרה נכנסת לתמונה הבלשים פותרים את התעלומה. שני הילדים הובילו אותנו לבית הסמוך ויצאה ממנו בחורה יפהפייה וחייכנית, שערותיה צמות דקיקות. כשסיפרנו לה איך מצאנו את הבת שלה על הכביש, נתנה פליק לילד שכשל בתפקידו, בייביסיטר בן ארבע לאחותו בת השנתיים. רותם עדיין חיבקה את חומחומית ורק כשביקשתי ממנה הורידה אותה למדרכה. חומחומית פגשה את אימא שלה באותה אדישות פקוחת עיניים שבה הצטרפה אלינו. ללא חיוך וללא הושטת ידיים. האימא הרימה אותה והודתה לנו בחמימות. נפרדנו מחומחומית. כשפנינו לכיוון רחוב העלייה תמר רצתה לחזור כבר הביתה למשחקי המחשב שלה. אני הבנתי שאיחרתי לבופה בפתיחת התערוכה במוזיאון הרצליה ורותם ביכתה את האחות הקטנה המתוקה שכמעט אימצה לעצמה ולא הבינה למה אפשר לקחת הביתה חתול קטן שמוצאים ברחוב אבל לא ילדה קטנה.

פולקע ברוטשילד

ביום שישי השתתפתי בפסטיבל רחוב בשדרות רוטשילד. הקמתי בסטה ועליה ספרים, מגנטים ופוסטרים מצוירים. שני בחורים חובבי קומיקס הציעו לי זיתים דפוקים שקנו בכרמל. אחר כך ישבתי בשמש הקופחת והתבוננתי בסורגים של הבניין ממול. רותם ותמר הביאו לי כובע מצחייה כדי שלא אסבול ממכת שמש. הכובע היה עשוי פלסטיק וגודלו שני סנטימטר, כולל מצחייה. זה היה כובע של בובת בוב הבנאי שהתפרקה.
אחר כך הגיעה גילה והביאה לי מזון. סביבי בחורים ובחורות לגמו קאווה וזללו גלידות פסיפלורה־מלון מדוכן סמוך. גילה הביאה לי תבשיל עוף ותפוחי אדמה ארוזים בקופסאות פלסטיק. אמרתי שאני מעדיף להישאר רעב. מה?

א. לא נעים

ב. פתטי

ג. פדיחה

ד. כל התשובות נכונות

זה נראה לי מביך לנבור בנבלת העוף מול הקהל הזה, שרבים ממנו ודאי צמחונים. חוץ מזה טיפות שומן עם פפריקה וסחוס יזלגו על בגדיי ויכתימו את חוברות הקומיקס האלטרנטיבי שלי. גילה הצביעה על זוג שאכל נקניקיות לא רחוק. "הנה, אנשים זוללים ברחוב ולא אכפת להם מכלום", היא אמרה. "בטח", עניתי לה, "נקניקיות מגיעות ארוזות בלחמניה, אידיאליות לנשנוש ברחוב ובדרך כלל לא מטפטפות. עוף זה סיפור אחר לגמרי. כשאתה יושב על כיסא מתקפל ונובר בשיירי תרנגולת זה נראה כאילו התחפשת להומלס". אתה אמרת לא מזמן שצריך להרוג את הלא נעים", הזכירה לי גילה, ובאמת זה היה טיעון מנצח. ממי בעצם לא נעים לי? מי שמכיר אותי בוודאי לא ישנה את דעתו אם יראה אותי לועס עצמות כשהפנים שלי משוחות בשומן מבריק ואדמדם, רוטב סמיך זולג מזוויות פי, וכובע פלסטיק צהוב (שני סנטימטר) על ראשי. ומי שלא מכיר אותי, מה אכפת לי ממנו? יש בחורות שעשויות לחשוב שזה אפילו סקסי, גבר טורף חיה מתה מתוך קופסת פלסטיק. "אפשר למצוץ לך את האצבעות?", עלולות מתבוננות סקרניות מגורות מהעוף העסיסי לשאול אותי בהתרגשות. בזמן שהמחשבות הנעימות האלה גלשו לי בסלואו מושן בפיתולי המוח, הפולקע ,השוקיים ותפוחי האדמה נשלקו אל תוך בטני. ניגבתי את הידיים המשומנות במפת השולחן ושתיתי כוסית וודקה אשכוליות שהשאירה לי מעצבת פונטים מפלורנטין. אחר כך עברו שוב ההם עם הזיתים הדפוקים שלהם. השמש כבר לא קפחה, והשתמשנו בכובע של בוב הבנאי (2 סנטימטר) לאיסוף החרצנים.

תל אביב ירושלים

פעם חשבתי לצעוד ברגל מתל אביב לירושלים, אבל אז חשבתי בשביל מה בעצם לצאת מתל אביב? תל אביב היא ההפך הגמור מירושלים. כל מה שירושלים לא, תל אביב כן כן כן. בירושלים האוויר יבש כמו חרוב – בתל אביב לח כמו חלום רטוב. בירושלים מוסדות שלטון בתל אביב מבסוטון, בירושלים כיפת זהב בתל אביב שגרירות ארצות הברית, בירושלים חמץ ומצה בתל אביב טקילה בהקפצה.

אולי לא אומרים את זה בגלוי אבל כל תל אביבי יודע שמי שגר מחוץ לתל אביב אולי בשאנטי אבל לא רלוונטי.