בדרכי אבי

מוקדש לאבי, מרדכי משעני, ז"ל

לפני כמה שבועות הוזמנתי לסניף דואר בדרך ההגנה בתל אביב כדי לשחרר חבילת ספרים שנשלחה אליי משבדיה ועוכבה משום מה במכס. מכיוון שלא הייתי בסניף הזה בעבר, אפשרתי לווייז לכוון אותי בדרכי: מהבית ברחוב שפרינצק הוא הורה לי לנסוע לקרליבך ואז דרך יצחק שדה הפקוק, מזרחה, עד משה דיין, ומשם שמאלה ודרומה, לאורך משה דיין, עד דרך ההגנה. הבוקר היה קריר ומעונן והרכיבה על הקטנוע נעימה. ככל שהתקרבנו ליעד התגברה בי ההתרגשות: הבנתי שאני מגיע למקום שלא ביקרתי בו אפילו פעם אחת מאז שעברתי לגור בתל אביב, בקיץ שנת 2000, אבל שאני לא צריך כאן ווייז, שאני יכול לכבות אותו, כי בעצם אני מכיר את הרחובות כאן היטב, אולי טוב יותר מאשר את הרחובות באזור מרכז העיר שבו אני גר. אני מכיר אותם בלי שמות, בלי מפה, והרחובות כאן לא עשויים משמות וממספרים אלא מזיכרונות.

בעצם, כמו רבים מתושבי תל אביב, גם אני לא גדלתי בה. נולדתי בחולון ואז נסעתי ללמוד בירושלים. לתל אביב הגעתי רק כמה שנים לאחר מכן, בגלל עבודה שעזבתי בינתיים. אבל הזיכרונות הרדומים שלי מהעיר עמוקים ומוקדמים כי אבי היה תל אביבי. הוא נולד כאן ב־1945 וגדל כאן בשנות ה־50 וה־60 ועבד כאן כל חייו והיה גאה בכך מאוד. ובבוקר ההוא, בזמן הנסיעה לאסוף את חבילת הספרים מן המכס, הבנתי שמפת זיכרונותיו מהעיר היא גם מפת זיכרונותיי. בסיפורים שסיפר אבי על העיר של ילדותו ונעוריו לא הוזכרו כיכר הבימה ולא שדרות רוטשילד ובעצם שום מקום ממה שמכנים היום העיר הלבנה. השמות שאני זוכר אחרים: הגדוד העברי, נחלת יצחק, עירוני ט', יד אליהו, דרך השלום, דרך ההגנה. זאת הייתה תל אביב של ילדותו ונעוריו. מרכז העיר לא היה חלק ממנה. גם לא הצפון הישן. מפת תל אביב שלו איננה מפת תל אביב של הספרות העברית וגם לא של הקולנוע הישראלי: קפה כסית לא היה חלק ממנה, גם לא חוף מציצים. היא בוודאי לא תל אביב שעליה מתאבלים הרומנים של יעקב שבתאי, מי שנחשב לגדול סופרי העיר. האם אבי בכלל ביקר כנער במרכז תל אביב? סביר להניח שכן אבל מתי, ולאיזו מטרה? והאם תל אביב הייתה מחולקת אז בדיוק כפי שהיא מחולקת היום? איך ייתכן שאני גר בתל אביב 13 שנים ולא חזרתי לכאן אף פעם? ובעיקר, איך ייתכן שכלום כאן לא השתנה?

 נעצרתי וירדתי מהקטנוע לפני בניין הדואר בדרך ההגנה. הרחובות המזרחיים של תל אביב הופיעו לפניי באותו בוקר בדיוק כפי שהיו שמורים בזיכרון: רחבים מאוד, ארוכים, מוקפים שיכונים מזדקנים, רבי קומות מאפירים. במרכז תל אביב הוקמו אינספור מתחמים חמים, טרנדים רוממו והפילו רחובות, כיכרות ומגדלים וגנים ומוסדות תרבות שופצו והוקמו – ורק ברחובות האלה הזמן לא נגע. ואולי זאת בכלל לא תל אביב? המקום היחיד ממערב העיר שהופיע בסיפוריו של אבי על ילדותו ונעוריו בתל אביב היה חוף הים. בבגרותו, לאחר שסיים את לימודיו ופתח משרד עורכי דין, הוא עבד רק במרכז העיר, כאילו תקע יתד במקום שפעם היה מצוי מעבר לאיזה גבול לא מסומן: עוד לפני שנולדתי היה לו משרד קטן ברחוב אחד העם ואחר כך במלצ'ט, ואת החדרים שלו בכיכר מלכי ישראל וברחוב אוליפנט אני זוכר היטב, עם שולחנות העץ הכבדים וכורסאות העור הגבוהות, שמסתובבות כמו קרוסלה. אבל פתאום עכשיו אני מבין דבר מוזר: למה כל כך הרבה פעמים נסענו מחולון לתל אביב דווקא דרך שכונת התקווה ויד אליהו ונחלת יצחק? הרי כל ווייז יודע שזאת לא הדרך הנכונה ולא המסלול הקצר ביותר. ובכל זאת, זאת הייתה הדרך, שוב ושוב, מחולון לתל אביב, והנוף החולף מחלון המכונית הנוסעת היה תמיד הנוף הזה, של העיר המזרחית: הגדוד העברי או נחלת יצחק, דרך ההגנה או דרך השלום.

אולי בעקבות אבי בבגרותו, תל אביב שאני חי בה היא זאת שבילדותו הייתה מעבר לגבול. מאז שהגעתי לכאן גרתי בשדרות ח"ן, ברחוב מאנה, ברחוב הנביאים ובשפרינצק, מעל לסינמטק. הילדים הולכים כבר שנתיים לגן באשכולית במלצ'ט, ממש ליד המשרד הראשון שלו. אני אוהב את החיים כאן, את בית הקפה שלי (נחמה וחצי), את הרכיבה במסלולי האופניים בשדרות ואת המפגשים האקראיים עם חברים ברחוב, אבל כשכתבתי שני רומנים לא יכולתי ולא רציתי לכתוב על תל אביב וכתבתי דווקא על חולון. ואם ישאלו אותי מהי העיר שבה אני מרגיש בבית אני חושב שתל אביב, בינתיים, לא תהיה במקום הראשון. ואולי יום אחד היא תהיה. מה הופך מקום לבית? אני חושב שאני לא יודע. אני כן יודע שבשנים האחרונות בית החולים איכילוב נהפך למקום הכי חשוב בתל אביב. שני הילדים שלי נולדו שם ולפעמים אנחנו עוברים על פניו רכובים על אופניים והם אומרים בשמחה: נולדנו כאן. ושם באביב האחרון אבי מת. "נולד ומת בתל אביב". עכשיו כשאנחנו עוברים על פני בית החולים רכובים על האופניים הילדים אומרים גם את זה. ויש מקום אחד שאולי הוא אפילו חשוב ממנו: חוף הים, שוב. בתחילת הקיץ הגענו לחוף בפעם הראשונה בלעדיו. שמעון מלך הארטיקים שאל את הילדים מיד "איפה סבא שלכם?" והם סיפרו לו שהוא מת. מאז בכל שבת כשהוא רואה אותנו הוא אומר: "אני רואה אתכם אבל חושב עליו. איך אני מתגעגע". ונדמה לי שברגע הזה אני מרגיש קשור לתל אביב יותר מבכל רגע אחר.