דוגמת חיי אדם

ברחוב הזה עמדה הנגרייה של אבי. לשם הגיע כל בוקר מאז מלאו לו 13 שנים. שם הפך כל היום עצים לשולחנות עד שלבו עמד מלכת באמצע יום

21 בנובמבר 2013

נחום סוקולוב: "אוריאל אקוסטה היה אחד מאותם האנשים שאינם יכולים לחיות כשאין הסכם גמור בין דעותיהם הפנימיות ובין מעשיהם, בין דעתם הפנימית ובין האמונה שהם מחזיקים בה. הם מתחבטים ונפצעים בתוך התהפוכות ודו־הפרצופין והסתירה שבין האידיאל הנכסף ובין המציאות הקיימת. לפיכך חייהם של אלו הם: מעוף אל האידיאל, כמעופה של צפורת הלילה אל השלהבת. לולא ההתנגשויות האלו, אולי גם ידוֹע לא ידענו, שיש רֶוַח ומרחק גדול בין הנכסף ובין הקיים".

ובחלומי חזרתי אל רחוב אוריאל אקוסטה בדרום תל אביב. רחוב צפוף וצר של בתי מלאכה קטנים. רחוב של תריסי ברזל שעם עלות השחר נגללים מעלה ברעש וחריקות. רחוב של גברים שכפות ידיהם גסות וקשות כסוליות נעליים. רחוב של מהלומות פטישים, נהמת מסורים, ענני אבק, שבבי נסורת וריח עז של דבק. ברחוב הזה, הקרוי על שמו של האנוס הפורטוגזי שחיבר את הספר "דוגמת חיי אדם" ושם קץ לחייו ביריית אקדח, עמדה הנגרייה של אבי. לשם הגיע כל בוקר מאז מלאו לו שלוש עשרה שנים. שם הפך כל היום עצים לשולחנות עד שלבו עמד מלכת באמצע יום עבודה. ואני שבתי בחלומי אל הרחוב הזה.

ובחלום היה עליי לעזור לאבי לתלות שלט מעל פתח הנגרייה, ועל השלט המילים "נגריית מנשה ובניו". ואני לא ידעתי כמה טעם יש בזה, שהרי אני לא עובד עמו בנגרייה. ואבי עומד מולי ומסביר בקולו השקט שהדבר יישא חן בעיני הלקוחות, משום שהם אוהבים מסורת ונאמנות למשפחה. ועדיין הדבר משונה בעיניי, ואינני רוצה לעשות זאת. אבל עיני אבי מביטות בי בתחינה עמוקה. ואני נעתר לו. והוא נכנס אל הנגרייה ושב משם כעבור כמה רגעים ועמו סולם. והסולם אינו ככל הסולמות. יש בו דבר מה מוזר שאינני יכול לעמוד על פשרו. ואני שואל את אבי על הסולם המשונה. והוא נדמה משועשע ופניו נמלאות אור. את הסולם הזה בניתי אני, הוא אומר. אני בניתי את הסולם הזה. והוא מציב את הסולם בפתח הנגרייה ומורה לי לטפס עליו. אלא שפחד אוחז בי. אינני בוטח בסולם שבנה, שאינו ככל הסולמות, וספק גדול יש בלבי אם יוכל לשאת אותי. ואבי מפציר בי לעלות. עלינו לתלות את השלט, הוא אומר. אבל הפחד מכרסם. והרחוב שהיה קודם דומם נמלא פתאום אדם. וכל בעלי המלאכה יוצאים מפתח חנותם ועומדים ומביטים בנו. ואני חש שאבי נמלא בושה. שהוא נבוך בבנו. ואנשים מתלחשים ביניהם. ומפה לשם נשמע איזה צחוק. ואני לא רוצה לבייש את אבי לעיני כל האנשים האלה שהוא רואה מדי יום ביומו, ואני שולח רגל אחת ומציב אותה על השלב הראשון של הסולם, אלא שהפחד חזק ממני ואינני מסוגל להוסיף ולעלות. ועיני אבי מביטות בי בצער גדול. והוא מפנה אליי את גבו וצועד פנימה אל עומק הנגרייה מבלי לומר מלה. ומאחורי גבי מתפזרים האנשים ושבים למלאכתם. ואני נותר לבדי ברחוב אוריאל אקוסטה, ושקט לא מוכר צונח על הרחוב, כאילו קפאו המסורים ונדמו הפטישים. ופתאום, כמעט מבלי משים, אני מניח רגל על הסולם, ואז עוד אחת, ולא חולפת דקה ואני כבר ניצב בראש הסולם, ואני מסב את ראשי לאחור ורואה איש אחד עומד שם לבדו ומביט בי בדממה, ואינני יודע מיהו האיש שראה אותי ניצב בראש הסולם שהעמיד אבי בפתח הנגרייה ברחוב אוריאל אקוסטה. ואני מתעורר.