עלי, פיניש

עלי מוהר כתב את תל אביב לא פחות מאשר כתב עליה. רשימותיו שרטטו מפה מדויקת של העיר ואם היית עוקב אחריהן היית מגיע ליעד בלי להתברבר בדרך, וגם שמות הרחובות והאתרים שביקר בהם היו נאמנים למציאות, אבל המילים שלו, סגנון הכתיבה, המקצב ונקודת התצפית נפחו בהם חיים ובראו אותם מחדש, חילצו אותם מהרחוב המפויח ורוממו אותם. זוהי מטלה קשה הרבה יותר מאשר לכתוב מאמר ביקורת, משום שהיא לא נשענת על חומרים קיימים ומפרקת אותם לגורמים, אלא דורשת דמיון וכושר המצאה. אולם כשהמלאכה נעשית כהלכה, התוצאה רבת יופי ומרוממת רוח.

למרבה הצער, נדיר למצוא בשנים האחרונות רשימות על תל אביב בסגנון כתיבה ספרותי כמו זה שמוהר התמחה בו. אחת הסיבות היא כמובן שמספר המקומונים קטן בחצי, וכבר קשה למצוא מאמרים על תל אביב בכלל. ייתכן גם שלא קמו כותבים שניחנו בכישרון של בעל הטור הנודע, או שלא טופחו כאלה. אבל עולה החשד שבשל השינויים שעברו על העיר בשנים האחרונות, מין אי נחת שתקף אותה, אולי איזה חוסר ביטחון שחלחל לעורקיה, פג התוקף של כתיבה מהסוג הזה. הרי כיצד ניתן לשורר בשבחי רחובות העיר, שאצל מוהר היו מרופטים ושגיבים כאחד, כשכיום מצלים עליהם מגדלי ענק אימתניים ומנוכרים? גם בשבח מרפסותיהם אי אפשר לספר, ובוודאי לא לכתוב על תושבים בגופיות שנהנים לשבת בהן על צלחת אבטיח, משום שאין להם מרפסות שאפשר ליהנות בהן מאבטיח, ובעליהן לובשים חליפות ולא גופיות סבא. ואיך אפשר להתפייט על בית קפה ותיק ועל לקוחותיו הקבועים, כשבתי הקפה נראים כשכפול אחד של השני ואין בהם פרט ייחודי אחד שמחזיק טור?

לא פשוט לדבר גם בזכות המגוון האנושי של תל אביב ולפאר את הסובלנות המפורסמת שלה, את העופות המוזרים שנטמעים בה בטבעיות, זנים אנושיים ססגוניים להפליא שבוודאי נחשבו לחריגים בנוף החדגוני שממנו באו, שגם כיום הם ברוכים במקומותינו, אלא שכעת רק בתנאי שהפרוטה מצויה בכיסם. כיצד אפשר להתפאר בעיר ליברלית, בזמן שתל אביב היא לא אזור מאוד סובלני כלפי בעלי הכנסות נמוכות ויש שכונות שבהן היא אפילו עוינת אותם, מנסה להקיא אותם מתוכה, ואזורי המחייה שלהם מצומצמים בהדרגה? הלא ראשי יישובים אחרים הכריזו כי בני מיעוטים אינם רצויים אצלם, וכמוהם גם זוגות חד מיניים, ואילו אצלנו כבר הזמין ראש העיר את חסרי האמצעים לחפש לעצמם מקום מגורים אחר. כך שאפילו הפלורליזם התל אביבי מסתיים בעשירון השלישי, פחות או יותר. ובינינו, גם ערבים אין כאן יותר מדי.

או למשל השוטטות הנינוחה שמוהר ודומיו תיארו בטוריהם. השלווה הזאת לא פגה גם היום כשהולכים בטל בתל אביב, אבל אדם הגון יתקשה להעלות אותה על הכתב בעיר שחלק ניכר בה מופקר ושרוי במצוקה של צפיפות, של אלימות ושל הזנחה. כותב בעל עין רגישה לפינות חמד או לפריחת הפיקוסים בשדרות, יגלה בוודאי רגישות לכך שבאותה שעה שרוח סתיו ראשונה מפיחה בעיר חיים, היא פוסחת על מצוקת הקיום כמה רחובות משם, במדמנה המאובקת של דרום העיר, שאפילו תיכון עיוני אין שם, לא כל שכן שלווה עירונית של סוף הקיץ. כשאני חושב על זה, אני נזכר שמוהר עצמו הקדיש פעם טור לסוגיה דומה – על הרצון לכתוב שיר מולדת ועל חוסר האפשרות לכתוב אותו. הוא סיפר על אביו, המשורר יחיאל מוהר – בעצמו מחברם של כמה שירי מולדת נודעים – שהיה מעביר את הבקרים מול כיור הרחצה בפיזום שירי מולדת: "מולדת 'שאנו אוהבים' אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ, 'בשמחה, בשיר ובעמל'". ואילו בו, במוהר הבן, מעוררים השירים לא רק זיכרונות מבית אבא, אלא גם קנאה ביכולת לשיר את המילים המתפקעות מעליצות, "ועוד יותר מזה – קנאה ביכולת לחוש אותן כשלעצמן, מבלי שמיד יעיב עליהן משהו, יעיק, יכביד במורכבותו… אחרי הכל, מה טבעי יותר מלחבב את המקום שהוא נוף מולדתך, שהוא במידה מסוימת אתה, ובו נרקמו כל עלילותיך, הכבירות והזעירות, שמחות כעצובות".

אולי זה רק אני, אבל גם כשבאים לכתוב על כיכר רבין, למשל, שלאחרונה הסתיימו בה השיפוצים, שלטעמי יצאו מוצלחים למדי ורק מתבקש היה לכתוב על הבריכה החדשה שבנו בה ועל האנשים שמתאספים לצדה, גם אז משהו מעיק ומכביד במורכבותו. ההיסטוריה של המקום, בוודאי, אבל ברמה המוניציפלית, כשבאים להתפעל מהבריכה החדשה שבנו בכיכר או מהילדים שמשחקים בה, מיד נזכרים שחדשות לבקרים האיזור נכבש על ידי שלטים מכוערים של תאגידי ענק, ושממש בצמוד לבריכה שובת רעב מציל שנפלט מעבודה, מחשבה מעיקה ומכבידה במורכבותה. משהו מעיב גם כשרוצים לכתוב על על אזור הצפון הישן ובתי הדירות הצנועים שבו, ומעונות העובדים של פרישמן ושל רחוב נחום, שרק בעלי ממון יכולים היום להרשות לעצמם לגור בהם, אם לא נפלה בחלקם ירושה יפה. או על שעות הפנאי בתל אביב, או על הולכי הבטל שלה, כשחיי בטלה אינם אפשריים עוד בעיר, ואפילו שנת הצהריים היא מסורת נכחדת. גם מה שהיה בעבר מובן מאליו – גידול משפחה, זמן זוגי, בילוי שעות איכות עם הילדים לבד מכמה מילים רצוצות רגע לפני השינה – הוא משימה בלתי אפשרית לאנשים מן השורה.

או אפילו כשרוצים לספר בשבחו של חוף הים הנהדר של תל אביב, שהוא עדיין, ולמרות הכל, נפלא מכל הבחינות, אפילו הוא נעלם מדי קיץ מתחת לשמשיות ממותגות ומיטות שיזוף שעולות כסף. ואם יש עדיין תוקף לרשימות מתפייטות על תל אביב, זה רק כדי להזכיר, שוב ושוב, שפעם כל זה היה בחינם, ושאין צורך במיטות שיזוף, כשלהשתרע על שמיכה שפרוסה על החול, ואפילו סתם כך על החול, בלי שמיכה, הוא עונג שאין שני לו.