אבירת איכות: לאה אביר מציבה סטנדרטים חדשים. ריאיון

לאה אביר נראית נינוחה ושלווה בתפקידה החדש כאוצרת הבית של גלריה רו־ארט. היא מדברת בלהט על התוכניות שהיא צופנת לגלריה, אחת החלוצות באזור השוקק של קריית המלאכה. אביר (37) משמשת בפעם הראשונה כאוצרת בגלריה מסחרית, אחרי שעברה תחנות רבות בקריירה: היא הייתה אוצרת המשנה ומנהלת התוכן במוזיאון בת ים, עובדת בצוות האוצרות של אחד הפרויקטים הבולטים בשנים האחרונות בניו יורק, "Living as Form", ולאחרונה – האוצרת הראשית במוזיאון חיפה (גילוי נאות: לפני כעשור היא שימשה לפרק זמן קצר גם כמבקרת האמנות של Time Out תל אביב).

אביר החלה בתפקידה החדש בשבוע שעבר, עם פתיחת תערוכת היחיד של הצייר הבולגרי בויאן, לאחר שנה של טלטלות וסערות מקצועיות. התפקיד הוצע לה לאחר שקודמתה, נגה דוידסון, שהעלתה את רו־ארט על מפת הגלריות המובילות, החליטה בצעד אמיץ לעבור לניהול הגלריה הירושלמית החדשה רוזנבך. בעוד דוידסון ידועה בסגנונה האוצרותי המינימליסטי והמושגי, האוצרות של אביר מתמקדת יותר בדיאלוג ממושך עם אמנים, וזה בהחלט ניכר בתערוכה המצוינת של בויאן.

הבחירה שלך לאצור בגלריה היא לא טבעית. זו התכווצות לממדים קטנים, לחשוב יותר בקטן מבחינה אוצרותית.

"התפקיד של אוצרת גלריה אינו מובן מאליו, ואין ספק שזה שונה מאוד. אבל אני בשלב שבו זה טוב לי מאוד, בעיקר בגלל ההתמקדות בעשייה והמנוחה מהביורוקרטיה. הגלריה הזאת עניינה אותי ספציפית כי יש בה משהו שאין בגלריות אחרות. אני מקבלת פה חופש, אני מתעסקת רק בתכנים, וזה מה שחשוב לי. נכון שמבחינת מטרים יותר קטן פה, אבל מצד שני התערוכות מתחלפות הרבה יותר מהר והעבודה עם האמנים היא בלתי פוסקת".

אבל בסופו של דבר מדובר בגלריה מסחרית שרוצה גם למכור. את צריכה להביא את השיקולים האלו בחשבון?

"שיקולים מסחריים קיימים גם במגזר הציבורי, אם את רוצה בכך ואם לא".

התכוונתי מסחרי במובן שגלריות מעדיפות להציג ציור מאשר פרפורמנס, למשל, כי זה מוכֵר.

"דווקא ברו־ארט היו תערוכות לא מסחריות במובן שאנחנו רגילים אליו. יש פה פתיחות לדברים יותר ניסיוניים. רוב האמנים בגלריה הם לא ציירים, וגם אם כן – הם יותר אקספרימנטליים. זה לא אומר שהגלריה לא מוכרת, זה פשוט אומר שהגישה היא אחרת. אבל אני לא מתעסקת בהיבטים האלו ביומיום".

לאחרונה יש תחושה שהאוצרות משנה את פניה, אפשר לקרוא לזה "אוצרות תהליכית". נושא התערוכה מתגבש תוך כדי עבודה עם האמנים, הם מאוד מעורבים, כל הפוקוס בעצם עליהם ולא על היצירה האוצרותית. גם את נמצאת בתוך הסקאלה הזאת.

"זו אוצרות שקיימת בעולם מאז שנות ה־70. גם בארץ יש 'אוצרים של אמנים' כמו יונה פישר ונעמי אביב, שגם התערוכות הקבוצתיות שלהן היו מבוססות על הליך ארוך טווח עם אמנים. זה לא משהו חדש בעיניי. מילות מפתח כמו 'תהליך' קיימות כבר 40 שנה. בשנות ה־90 השיח הזה נקשר למוסדות אמנות כמו הפלה דה טוקיו, שהפכו למעין מעבדות. אני יכולה להעיד על עצמי שאני יושבת על הספקטרום הזה, אבל אין לי עמדה חד משמעית לגביו".

בואי נדבר רגע על "תוהו", פרויקט חדש שעלה לאוויר ממש לאחרונה ושאת אחת ממייסדותיו.

"מדובר במגזין אמנות מקוון. עשינו קמפיין גיוס המונים כדי לבנות את התשתית, ואנחנו עדיין עובדים עליה. האתר הרשמי עדיין לא הושק, אבל המגזין כבר עובד. אנחנו מתעסקים כל הזמן בגיוס משאבים כי בחרנו לעשות את זה עצמאית לחלוטין, אנחנו לא מקבלים מימון ממוסד כלשהו".

את חושבת שיש צורך במגזין אמנות מקוון? יש את "ערב רב", זה לא מספיק?

"אני לא חושבת – אני יודעת. למה שיהיה רק מגזין אמנות אחד?".

אולי כי אין מספיק כותבים?

"המגזין מתורגם לשלוש שפות והטקסטים המקוריים יכולים להיכתב בכל אחת מהשפות הללו. הבסיס של 'תוהו' הוא אמנם תל אביב, אבל המגזין הוא בינלאומי. המערכת והכותבים לא יושבים רק פה. עברית היא שפה אזוטרית. הכתיבה הטובה שנעשית פה לאורך השנים פשוט לא יוצאת החוצה, היא לא מתקשרת עם העולם והעולם לא מתקשר איתה. בעיניי זו אחת הבעיות המרכזיות בשיח המקומי. המערכת של 'תוהו' מורכבת מאנשים שלא מגבילים את עצמם רק לכאן, ואם נהיה כנות – אני לא חושבת שיש מישהו כזה היום".

בשנה האחרונה ביצת האמנות המקומית ידעה לא מעט סערות ודרמות, אבל אין ספק שאם נתבקש להכתיר את אחד האירועים המכוננים שעורר דיון חשוב ואקוטי, יהיה זה סיפור פיטוריה העלומים של אביר ממוזיאון חיפה. בינואר השנה הודיעה הנהלת המוזיאון כי אביר תסיים את תפקידה כאוצרת ראשית לאחר תשעה חודשים ואשכול תערוכות אחד בלבד. עולם האמנות סער. אנשי אמנות רבים עמדו מאחורי אביר, גינו את הצעד האכזרי והחרימו את המוזיאון באופן גורף. אמנים רבים שעמלו לקראת תערוכה ביטלו את השתתפותם וכמה מעובדי המוזיאון (בהם אוצרת המשנה אורית בולגרו) אף התפטרו לאות הזדהות עם אביר. היום, כשנה מאז המקרה, נראה שהמוזיאון לא ממש התאושש מהסערה והוא נאלץ להתנהל במצב לא פשוט שבו רוב האמנים והאוצרים הבולטים עדיין מדירים את רגליהם מהמקום. הדרמה שהתחוללה במוזיאון חיפה הציפה מחדש כשלים וחוליים רבים שמוסדות תרבות ציבוריים נגועים בהם, אבל היא בעיקר משקפת את היחס המזלזל לאמנות בכלל ולאוצרים בפרט.

הסיפור שלך העלה מחדש לתודעה את העובדה שאוצרים נמצאים בתחתית סדר העדיפויות, רבים מהם עובדים בחינם. איך אפשר לשרוד במצב כזה ולהתפתח כאוצר מקצועי? בשנים האחרונות יש לא מעט מחאות של אנשי אמנות, אבל שום דבר לא ממש קורה.

"אנחנו צריכים לקבוע את הסטנדרטים ולהתעקש עליהם. לאחרונה דווקא יש התארגנויות שמנסות לקבוע את הסטנדרטים האלו. הבעיה היא שאנשים לא מאמינים שהם יכולים לקבוע את החוקים".

זה נאיבי בעיניי להגיד שיש לנו יכולת לשנות. הרי בפועל אוצרים ואמנים ימשיכו לעבוד בחינם, בייחוד הצעירים שבהם, כי אין להם ברירה.

"אני יכולה להעיד רק על עצמי. נראה לי שכבר נבחנתי על יכולת העמידה שלי. כשהאתיקה שלי והערכים שאני מאמינה בהם עומדים מול הממסד, ברור שהממסד לא מעניין. אין לי מה לעשות במקום שאני לא יכולה ליישם בו את הערכים שלי. אני לא מנהיגה של שום מהפכה, אבל אני חושבת שברמת הסטנדרטים – מי יקבע אותם אם לא אנחנו? מנהל מחלקת תרבות בעירייה? לדעתי אוצרים בכירים צריכים לנסח עבור הצעירים את הסטנדרטים וכולנו יחד צריכים להתעקש שהם יישמרו. האוצרים מופקרים לגמרי, ואני מטילה את המשימה על הדור שלי, שמתחיל לקבל יותר ויותר תפקידי מפתח וצריך להתעקש על הסטנדרטים. אבל אי אפשר להאשים את עולם האמנות בכל, זה הרי תחום שדורכים עליו ומשמיצים אותו באופן שיטתי, אנחנו נלחמים בכוחות רבים".

"לוכד הבלונים" של בויאן בגלריה רו־ארט, שביל המרץ 3, עד 23.1