מוזיאון הרצליה נתן לילדים לאצור תערוכה – וכל הצדדים הרוויחו מכך

התערוכה החדשה של מוזיאון הרצליה נאצרה על ידי ילדים בכיתות א־ו. ואתם חשבתם שעולם האמנות המודרנית הוא אליטיסטי

האוצרים הצעירים במוזיאון הרצליה
האוצרים הצעירים במוזיאון הרצליה

מהרגע שאמנות מוצגת במוזיאון, יש לה את הנטייה והיכולת להכפיף את המבקרים לכללים שלה. גם אם אתם רגילים לפגוש אמנות מודרנית, הכניסה למוזיאון מלווה תדיר באי נוחות מול הכללים האדוקים של המקום, מה שבהכרח הופך את המפגש עם העבודות לפחות אינטימי. הניסיון לשבור את ארשת המכובדות הזו מוביל מוזיאונים ואוצרים לחפש אפשרויות חדשות, ובמוזיאון הרצליה לאמנות מודרנית נפתחת ממש עכשיו תערוכה שאמורה, לכל הפחות, לגרום למבקרים להסתכל על האוצרים מלמעלה – לפחות פיזית, כי התערוכה הזאת נאצרה על ידי ילדים מכיתה א־ו מבתי ספר מהסביבה (הרצליה, רמת השרון, כפר סבא ותל אביב), שהגיעו לפרויקט דרך קול קורא שפרסם המוזיאון בעקבות סיור בתערוכה דומה בפולין. "הדבר הכי טוב שיוצא מהדבר הזה הוא השאלה מה קורה לילד שפוגש יצירת אמנות ומפרש אותה", אומרת גלי פבר, מדריכה באגף החינוך של המוזיאון ואוצרת בהכשרתה. "זה פותח המון סודות".

התערוכה הזאת יכולה להישמע כמו גימיק.

"התפיסה של אוצר כידען זו תפיסה מסוימת, אחת. אבל אפשר גם לאתגר אותה. יש אוצרת ראשית וצוות מקצועי שיש להם את הידע,אבל אנחנו מתמקדים ברעיון של אוצר שבא ממקום של אינטואיציה, פרשנות, דעה וחוויה. זה משהו שקיים אצל ילדים באופן טבעי, והם תמיד רואים משהו חדש בעבודות. לכל אחד יש את האוטונומיה שלו להחליט מה קורה. זה עניין של צריכה של מידע ויזואלי, לאו דווקא של יצירה. וזה משהו שאנחנו עושים כל הזמן, מהרגע שאתה פותח את העיניים בבוקר".

מישל שריג (11), אחת מהאוצרות הצעירות שהגיעה לפרויקט, מסכימה עם הגישה החיובית. "האוצרות לוקחת אותי לכיוון אחר. זה לא הדבר הזה של חוגי יצירה שיש מלא מהם בכל מקום. בכל מוזיאון יש חוג כזה או אחר אבל אוצרות זה משהו מיוחד וזו הזדמנות ראשונה בארץ בשבילי. אני חושבת על עוד משהו מלבד היצירה שלי. זה עוזר לי לחשוב על איך נראים דברים מהצד השני של היצירה ועל מה שמאחוריה, ואז עושה את זה גם על יצירות של אחרים".

שי עיד אלוני, "קנטאור"
שי עיד אלוני, "קנטאור"

זה לא חשף אותך לצדדים יותר מבאסים בעולם האמנות?

"גם, וזה מפתיע לגלות את כל זה, לטוב ולרע. זה פשוט נתן חוויה שאין בדרך כלל בחוגי יצירה: אנחנו בוחרים יצירות לפי נושא מסוים שאנחנו בחרנו. אנחנו שואלים שאלות על הנושא כדי להבין יותר טוב מה אנחנו מחפשים. הבילוי במוזיאון לא בלבל אותי, אני רגילה למוזיאונים. אבל זה תלוי למה אתה מצפה: היו מפגשים שבהם המשימה נורא הפחידה אותי. כל העניין של להיכנס לאוסף של המוזיאון ואתה יודע שזה רגע קריטי כי זו הזדמנות חד פעמית"

אחת השאלות היותר קריטיות בכל התהליך הזה, במיוחד כשעובדים עם ילדים, היא איך מצמצמים את תהליך הבחירה והופכים אותו מצד אחד למגוון – כדי לחשוף את הילדים לכמה שיותר צורות אמנות ואופני ביטוי – ומצד שני לא מסרבלים אותו עד שהעיניים רק מזגזגות בין עבודות שהושקעו בהן שנים בלי להצליח להבדיל ביניהן, תופעה שמוכרת ממוזיאונים גם למבוגרים. "כל הזמן ניסינו להבין מה הדעה שלהם". אומרת פבר. "זה התפתח באמצעות דיון והיו גם מחלוקות. העניין הוא שאם הייתה מחלוקת היה חשוב לנו שהיא תהיה מנומקת, שיהיה הסבר לכל דבר, גם לגבי החלל. הם נחשפים ככה גם לפוליטיקה שמאחורי האמנות. למשל, יש עבודה שמוצגת מאחורי חרך קטן, וזו החלטה שנבעה מכך שחלק מהילדים נמשכו אליה וחלק ממש פחדו ממנה, וזו הייתה סוג של פשרה אבל גם דרך להעביר את מה שהם הרגישו כלפי העבודה".

הילדים התעסקו בכך שזו תערוכת ילדים במוזיאון למבוגרים?

"מאוד. הם התעסקו המון בגבולות כי מוזיאון זה מקום שמאוד מגביל ויש שם מתח. הרגלנו אותם להיזהר מול היצירות, אז מה שקרה זה שעכשיו הם מרגישים הרבה יותר נוח בחלל הזה. הרעיון היה גם להראות לקהל שמוזיאון זה מקום שגם ילד, עם מספיק רגישות ואינטיליגנציה, יכול להרגיש בו בנוח. אחרי הכל, זה מוסד ציבורי".

מיכל חלבין, "רקדניים סלוניים"
מיכל חלבין, "רקדניים סלוניים"