עזבו את פלורנטין, באמשכ'ם: בועת אמנות הרחוב התפוצצה במלוא כיעורה

השכונה הדרומית תמיד הייתה מכוערת, אבל בשנה האחרונה לא נשאר בה קיר נקי. אמני רחוב בעיני עצמם ממלאים אותה בעבודות קלישאתיות, חסרות תחכום וסאבטקסט, ומתגאים בכך

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)
אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)
14 בפברואר 2017

כל מי שעבר לאחרונה בפלורנטין, או רחמנא ליצלן גר בשכונה, סביר להניח ששם לב להתכערות האקספוננציאלית שלה. וזה לא שהיא הייתה אי פעם יפה במיוחד, אלא שבשנה האחרונה המצב החמיר. אתה עובר ברחוב פלורנטין, פונה לרחוב צדדי כדי לקנות משהו וחוזר אחרי דקה לפלורנטין, והופ – גרפיטי חדש. אתה הולך לישון, קם בבוקר ויורד לשתות קפה, והנה – עבודת קולאז' חדשה השתלטה על קיר שלם. אין מפלט ואין מנוס.

לפני עשור, עשור וחצי, החלה להתנפח בועת אמנות הרחוב. בשיאה, בתחילת העשור הנוכחי, החלו הגלריות בעיר להציג אמנים כמו KLONE ו-Know Hope, ומוזיאון תל אביב אף פתח את שעריו וערך להם תערוכה מקיפה בביתן הלנה רובינשטיין. בסופו של דבר אמני הרחוב הרציניים שעוד פועלים ברחוב עברו למקומות כמו קריית המלאכה, שם אפשר לראות עבודות נהדרות של ניצן מינץ ו-dede, ועל פלורנטין התפוצצה הבועה במלוא כיעורה והותירה אותה מכוסה במסטיק חסר טעם.

כמו השרוואלים והכפכפים שצבאו על השכונה בעקבות סדרת הטלוויזיה המפורסמת, אינספור צעירים שהתלהבו מהשילוב בין צבע לקיר החליטו כעת שהם עדי סנד הבא, וקופירייטרים מתוסכלים שניצן מינץ עוררה אצלם את האשליה שכדי להיות משוררי רחוב כל מה שהם צריכים זה רעיון שחוק וסטנסיל, מקשקשים את עצמם לדעת על הקירות.

רחובות פלורנטין מלאים בעבודות קלישאתיות ושטחיות
רחובות פלורנטין מלאים בעבודות קלישאתיות ושטחיות

רק שיש בעיה קטנה. הם לא אמנים. רוב מה שמכסה היום את קירות פלורנטין להתפקע הוא קיטש וקלישאה של אנשים חסרי השכלה אמנותית או מודעות עצמית, ואין הכוונה לגרפיטי הקלאסי והלא אסתטי במכוון – זה נדמה שקיים מאז ולתמיד. הכוונה היא לצעירים בעלי יומרה אמנותית שמפיצים את מרכולתם הדלה אצל קירות השכונה השותקים, חסרי יכולת ההתנגדות. כשמוסיפים לקלחת את תיירי הקבע האמריקאים שרואים בשכונה ובקירותיה מגרש משחקים ענק, הציפייה למעט אסתטיקה הופכת לנאיבית, כנראה. אמנות רחוב טובה לוקחת בחשבון גם מיקום ומקדישה תשומת לב גם לסביבה שבה היא נוצרת ול"שכניה" לקיר. היום, למרבה הצער, תשומת לב כזו שייכת לעבר.

בכל יום כמעט יוצאים סיורי רחוב שבהם עומדים משתאים קשישים חביבים או תיירים תמימים, למראה ציור כעור של איימי ויינהאוס, סיסמה קלישאתית על דורנו ההו-כה-אבוד או עבודות קולאז' חסרות סאבטקסט ועידון. המורכבות יצאה מהמשחק מזמן. מסרים לעוסים מראש מוגשים לעוברים ולשבים. חלילה מלעורר מחשבה מורכבת, זה לא בארגז הכלים – לא של ה"אמנים" ולא של הקהל. וזה לא רק הרחוב, גם הגלריות שמתרבות לאט אבל בטוח מציגות סחורה חסרת תחכום לתושביה המתברגנים והולכים של השכונה.

מסרים לעוסים מראש מוגשים לעוברים ולשבים
מסרים לעוסים מראש מוגשים לעוברים ולשבים

מפלצת הבורגנות הראשית בשכונה, "רביעיית פלורנטין", כוללת גלריה, שתציג החל מיום שבת הקרוב (18.2) את התערוכה "פופ כנעני" של עדי סנד. ה"קופסונים" המוכרים של סנד כבר ראו גלריות בחייהם, אבל מצחיק לחשוב שהם נכנסים עכשיו לקופסה המרובעת בשכונה שדחקה ממנה את רגליהם לטובת חיקויים חיוורים.

נכון, הבכי והנהי על האמנות שיצאה מידי המוסדות אל "פשוטי העם" עתיקים כמו ימי האמנות עצמה והדיון הפוסט-מודרני על הזכות לקבוע מיהו בעל הכח בשדה האמנות כבר מעייף. אין כאן קריאה לאמנים בעיני עצמם להפסיק לצייר, לפסל או לעשות כל מה שהם לא עושים. אדרבה, היצירה חשובה והמשיכה לאמנות מובנת. הבקשה פשוטה: תפסיקו לעשות את הניסויים שלכם עלינו, התושבים. אתם רוצים ללמוד אמנות? בבקשה, עשו זאת. אבל יש מקום לכל דבר. הרחוב אולי נראה כמו מרחב דמוקרטי ואוטופי שבו כל אחד יכול להיות אמן, בניגוד לגלריות ולמוזיאונים המסוגרים, אבל הרחוב הוא קודם כל מרחב שאמור להיות, רק קצת, נעים.

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)

אמנות רחוב בפלורנטין (צילום: נדב נוימן)