צמד האמנים שיצר בטעות את ה"חגיגה בסנוקר" של עולם האמנות

זוהי סיפורה של יצירת אמנות רשלנית, חובבנית, מלאה בטעויות ובכשלים. לפני שנתיים וחצי פנו לשי־לי עוזיאל ממוזיאון ישראל להגיש הצעה לעבודה מוזמנת לקראת תערוכה בנושא פסח לאגף הנוער. באותה תקופה לעוזיאל היה רעיון ליצור פסל גדול שמבוסס על משחק מנהלים מגנטי של בובת אקרובט שמסתובבת בלי סוף.

"אני לא מפסיק להתפעל מהצעצוע הזה ולדמיין את מי שהמציא אותו", הוא אומר. הוא פנה לידידו עוז מלול שידוע בחיבתו ליצירת עבודות מכניות ושאותו הכיר זמן מה לפני כן, והציע לו לשתף פעולה. מלול העלה רעיון לשים במרכז העבודה בובת דולפין מתנפחת. "הסכמנו להשתתף בתערוכה בנושא פסח שזה כבר מצחיק, אז אמרנו שנלך עם האמת האמנותית שלנו עד הסוף ונשים דולפין", מסביר מלול.

התוצאה, שנתיים מאוחר יותר, היא דווקא לא פסל אלא "בובות", סרט באורך חצי שעה שמספר את קורותיהם של השניים בתהליך יצירת פסל הדולפין הקינטי, שבסופו של דבר נדחה כי "הוא לא תואם את רוח התערוכה". סרט שמתחת לענני הדאחקות והיכולות הפרפורמטיביות האדירות של יוצריו, עומדים במרכזו שני אנטי גיבורים שקוראים תיגר על דמותו של האמן הרומנטי והפרוע שמצליח ליצור יש מאין.

"בעבודה שלנו קיים דגש על כך שיצירת אמנות היא לא פעילות נשגבת והתוצרים שלנו לא קדושים. אין אצלנו מקום לפאתוס", אומר עוזיאל. "בובות" הוא סיפור על הצד האפל של האמנות, על רגעי השפל המביכים של האמן, על התסכול בסטודיו, על ההתמודדות עם יצירת "סחורה" בהזמנה ועל חוסר ההצלחות שלו מול עצמו, מול אמנים אחרים ומול הממסד. הסרט מתחיל כמו כל סרט דוקומנטרי ממוצע על אמן עם רעיון גאוני ולאט לאט קורס לתוך עצמו, עם הפסל והמוטיבציות השאפתניות של גיבוריו. מלול ועוזיאל מספרים שכבר מההתחלה הם התחילו לתעד את התהליך כי הריחו את הפוטנציאל של הסיפור.

שי-לי עוזיאל ועוז מלול. צילום: בן קלמר

אז בעצם ידעתם שהפסל לא יצליח.

עוזיאל: "כי לא היה לנו תקציב. היום אם נרצה לעשות את זה, ברור שנצליח. גלעד רטמן היה בעצם הראשון לזהות את הפוטנציאל, הוא הביא לכאן סטודנטים מבצלאל והראה להם את חומרי הגלם. הוא רצה להראות להם איך נראים אמנים 15 שנה אחרי שהם משתחררים מבצלאל ואנחנו דוגמה טובה, יחסית לאמנים אחרים שעובדים עם גלריות ועושים פסים של עבודות ומוכרים אותם. זה הדליק את הסטודנטים, שגם אחרי 15 שנה אפשר לעשות משהו שנראה סטודנטיאלי וניסיוני".

איזה פוטנציאל זיהיתם בסרט?

"אני מרגיש נוח להעיד על הסרט – בעיקר כי ברובו עוז הוא הכוכב – אף פעם לא ראיתי סרט דוקומנטרי כל כך מצחיק. עוז הוא דמות מדהימה. כל הזמן רציתי לתעד אותו. מבחינתי זו דמות שהעולם צריך לראות איך היא מתנהלת בעולם. היכולת הדוקומנטרית שלו מול מצלמה היא חריגה".

מלול: "ואני טוען שאין דבר כזה דוקומנטרי. ברגע שיש מצלמה ואתה מודע שמצלמים אותך, אתה מתנהג אחרת. אתה יכול להגיד שאתה מתנהג 'טבעי', אבל אין דבר כזה, אני כל הזמן שיחקתי. מבחינתי הדבר הכי מעניין בסרט זה התיעוד מול המשחק".

עוזיאל: "אבל חוץ מזה אנחנו כל כך נהנים בסרט וההרגשה הזאת עוברת חזק".

ובסופו אתם נראים ממש כמו זוג נשוי. איך הזוגיות שלכם?

"אפס אנד דאונס", הם עונים ביחד. "יש ריבים, אבל כן, יש שאיפה לתערוכה זוגית", מוסיף עוזיאל.

אחרי סיום עבודת העריכה של חומרי הגלם הרבים (על ידי יוני צרויה), השניים שלחו את הסרט לפיני שץ, עורך התוכן של הסינמטק. "הוא כתב לי שנראה לו שזה יכול לעניין רק אמנים ובאופן אישי אותו זה לא מעניין", אומר עוזיאל.

אז שוב חוויתם דחייה.

"כן".

מלול: "הוא אמר שהסרט לא מיועד לקהל הרחב. באותו שבוע ראיתי דוקומנטרי בסיטונות, ערמות של זבל. ראיתי למשל סרט על בחור שלוקח צוות צילום לניו זילנד לחוות מחדש את הטיול שלו אחרי הצבא. אם זה לקהל הרחב ושלנו לא, אז אני לא יודע מה להגיד. גלעד רטמן אומר שזה יהיה כמו 'החגיגה בסנוקר' של עולם האמנות".

"בובות", הקרנת בכורה ושיח בהנחיית גלעד רטמן, המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2 תל אביב, חמישי (6.10) 19:00, 10 ש"ח