בין ארבעה קירות: ליאב מזרחי בראיון על תערוכתו החדשה

הוא מסרב לעבוד עם אותם אמנים שוב ושוב, לא מאמין בנרטיבים ולא מפחד להיכנס באבות המייסדים של עולם האמנות. האוצר והאמן ליאב מזרחי צולל למתקן הכליאה חולות בתערוכה קבוצתית חדשה, ולא מתנצל לרגע

ליאב מזרחי. צילום: יולי גורודינסקי
ליאב מזרחי. צילום: יולי גורודינסקי
9 בדצמבר 2014

בחודש מרץ האחרון עמד ליאב מזרחי על במת בצלאל בכנס מחווה לתערוכה המיתולוגית "דלות החומר" שנערכה במוזיאון תל אביב ב־1986. בעוד המשתתפים דיברו בשבחה של האוצרת שרה ברייטברג־סמל שטבעה את המונח, מזרחי פצח בנאום "אני מאשים" ובסופו הקריא רשימה ארוכה של אמנים שלטענתו היא ובני דורה מידרו מהשדה האמנותי במשך שנים. המקרה הזה מאפיין במידה רבה את העשייה האמנותית של מזרחי; כאמן הוא לא מתמסר לסגנון אחד, וכאוצר הוא סולד ממה שהוא מכנה "שדה הכוח" ומנסה לפרק ולאתגר אותו ואגב כך נהנה מהחופש שמאפשרת האוצרות העצמאית.

השנה האחרונה הייתה עמוסה במיוחד עבור מזרחי (37, יליד חיפה), אמן, אוצר ומורה. בתחילת השנה זכה בפרס האמן הצעיר ולאחרונה זכה במלגת "אמן בקהילה". אחת העבודות הגדולות ביותר שלו עד כה מוצגת במוזיאון פתח תקווה, ובמקביל הוא מתכונן לקראת תערוכת יחיד בגלריה דנה ביד מרדכי. מלבד זאת, לפני שבוע נפתחה בבית האמנים תערוכת יחיד שאצר לאמנית חוה ראוכר, והיום (חמישי) תיפתח בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה התערוכה הקבוצתית "חולות" שאותה הוא אוצר. הרזומה המרשים של מזרחי כולל (תנשמו עמוק) לימודי תואר ראשון באמנות באוניברסיטת חיפה, תואר ראשון נוסף במדרשה, לימודי המשך באקדמיה לאמנות בדיסלדורף ותואר שני בבצלאל ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

ספר קצת על התערוכה החדשה.

"הרעיון לתערוכה התחיל, כמו רעיונות רבים שעולים לי – מהשם. המילה 'חולות' מאוד עניינה אותי וכמובן שגם המתקן עצמו. כשהתחלתי לשחק עם המילה ולקרוא על המקום, הבנתי שחולות זה גם 'נשים חולות' ואז התחלתי לתפור תערוכה שמקשרת בין כלא פיזי לכלא נפשי. שני הרעיונות האלו משתלבים בצורה מאוד חופשית, כמעט אסוציאטיבית".

אוצרוּת אסוציאטיבית היא לא בעייתית? התערוכה עלולה להיות לא מובנת.

"כן ולא. במקרה הזה נראה לי שפחות, כי הפירוק של המילה יכול ליצור משהו מעניין. המתקן ושאלת הפליטים תהיה שם, מרחפת, ותהיה גם נוכחות מסיבית של כוחניות. זה לא צריך להיות הדבר עצמו, אבל זה נמצא שם".

אבל אתה כופה על אמן נושא שהוא לא בהכרח מתחבר אליו.

"יכול להיות, אבל האוצרות שלי היא מעשה יצירה שרק אני חתום עליה. אני מתייחס לעבודות האלו כאילו הן העבודות שלי. אני בעצם בונה מהן משהו חדש לגמרי".

אין לך בעיה לאצור תערוכה בנושא חברתי שכזה בגלריה שבעליה ידוע בעושרו המופלג?

"ממש לא. אנשים לא מבינים את רוני (פורר, בעל הגלריה ואיש עסקים – מ"ר) נכון. אני בדיאלוג מדהים איתו. יש משהו נהדר בפתיחות שלו. התערוכה באמת יכולה להיראות קצת בעייתית ומתנשאת – גלריה כזו יוקרתית פתאום מציגה תערוכה על פליטים. אבל התערוכה היא לא באמת על פליטים אלא על מצבים שהאדם כלוא בהם פיזית או נפשית. חולות הוא מתקן כליאה אחד מתוך כמה בתי כלא שמופיעים בתערוכה. אני יכול להבין את הסוגיה שאת מעלה, אבל מה האלטרנטיבה? לא לעשות? לא להגיב? אני לא יכול".

עבודה של טלי מילשטיין מתוך התערוכה "חולות"
עבודה של טלי מילשטיין מתוך התערוכה "חולות"

התערוכה מציגה ספקטרום רחב של אמנים – מהאבות המייסדים כמו יצחק דנציגר וכוכבים כמו סיגלית לנדאו ועד אמנים לא מוכרים. זו גישה אוצרותית די נדירה במחוזותינו.

"אני עובד עם אמנים שהעבודות שלהם מעניינות אותי. תהליך העבודה שלי לגמרי מנוטרל משמות, זה קשור קודם כל לדימויים. אני מאוד אוהב לעבוד עם אמנים פחות מוכרים, לגלות אותם. האוצרות שלי היא לקטנית".

אתה עובד עכשיו עם האוצרת רווית הררי על תערוכת יחיד. איך ההרגשה להיות בצד השני?

"יכול להיות שיש לי סכיזופרניה, אבל כשאני על משבצת האמן אני מרפה, נותן מקום לאוצר לדבר ולנהל את הדיאלוג. אני יודע שבסופו של דבר האוצרות היא מלאכת מחשבת של יצירה. אני עושה הפרדה מאוד ברורה בין האוצרות לבין האמנות שלי. באיזשהו מקום אני גם מרגיש יותר ביטחון בתור אוצר. מאמנות אני מתייסר ומאוצרות אני נהנה".

העבודות שלך די אקלקטיות.

"נכון. אני מרגיש שעוד לא מצאתי את המדיום שלי. אבל אני לומד לחיות עם חוסר הסגנון. רק מי שמתבונן בעשר שנות עבודה שלי מבין מה אני עושה".

רובנו ככולנו, אנשי האמנות, חיים בתל אביב ופעמים רבות אנשים מבחוץ מאשימים אותנו בשמאלנות יפת נפש.

"אמנם אנחנו חיים בבועה הזו, אבל יש צד שלישי ודומיננטי בחיים שלי, ההוראה. אני מלמד חמישה ימים בשבוע עשרות בני נוער, גם משכונות מצוקה וגם ילדים מהאליטה של תלמה ילין. ככל שאני נכנס לעולם ההוראה כך אני יוצא מתוך הבועה שנקראת 'עולם האמנות'. אני מרגיש שהתרומה החברתית שלי דרך החינוך גדולה מאוד. אמנות יכולה להקנות כלים לפתיחות חברתית, לקבלת השונה והאחר. וזה קורה. לאהוב את האחר הפך להיות מילה נרדפת לשמאלנות וזה לא נכון. אני מלמד גם ערבים – אני לא חושב שהם שמאלנים".

עבודה של בנדטה פדונה מתוך התערוכה "חולות"
עבודה של בנדטה פדונה מתוך התערוכה "חולות"

במקביל ל"חולות", מזרחי עובד על פרויקט שאפתני במיוחד – תערוכת מחווה ענקית לאמן הגרמני ג'וזף בויס, שלפי המיתוס היה טייס בצבא הנאצי. התערוכה תחלוש על שלושה חללים ברחבי תל אביב ותכלול עשרות אמנים ואסופת מאמרים מרשימה. מזרחי חוקר בלהט את הנושא, והשאלה שמלווה אותו היא מדוע דווקא אמן גרמני זכה לכל כך הרבה הערכה באמנות הישראלית. התערוכה קורמת עור וגידים כשברקע מתנהל דיון סוער בין אנשי אמנות צעירים לבין נציג הדור הבוגר, המבקר והאוצר גדעון עפרת, שמאשים את האמנות הצעירה בטיפשות ובבורות.

אולי גדעון עפרת צודק. אולי בגלל שאוצרים כמוך עובדים עם יצירות ולא עם אמנים, לא נוצר נרטיב באמנות. אולי אם אוצרים יטפחו וילוו אמנים קבועים יהיו כאן תערוכות משמעותיות כמו "דלות החומר".

"אני לא מסכים. אני ממש לא חושב שאוצר צריך לקדם את אותם אמנים שוב ושוב. זה מה ששרה ברייטברג־סמל עשתה. כשהתכוננתי לכנס על 'דלות החומר' גיליתי שהיא אצרה עוד חמש־שש תערוכות מאוד דומות עם אותם אמנים, לקח לה כמה שנים לנסח את צמד המילים הזה. היא בעצם עבדה עם אותם אמנים כמה שנים על אותה תערוכה, וזה עצבן אותי. יש לי הרבה ביקורת כלפיה וכלפי רפי לביא. הפעולה שלו סירסה והרסה את עולם האמנות. במשך 30 שנה הוא הדיר מאות אמנים, בעיקר נשים. הן היו מביאות לו עבודות פיגורטיביות או ריאליסטיות והוא היה אומר להן 'לכי תציגי את זה בסלון שלך'. מי שלא הלך אחריו סורס ונעלם. חוץ מזה, כשברייבטרג־סמל וגדעון עפרת עבדו בשנות ה־70 וה־80 לא היה פייסבוק. לא היה אינטרנט, טלפון נייד, 50 גלריות בתל אביב וסצנת אמנות צעירה בירושלים. לא נראה לי שאפשר להשוות, כי אני לא חושב שקיים היום נרטיב בעולם. לא קיים זרם אחד, יש המון תתי־קבוצות וזרמים. זה שאין זרם זה אולי הזרם".

"חולות" תיפתח בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה היום (חמישי) 20:00, ותוצג עד ה־28.2