האמן ששבר עם ביונסה את האינטרנט הוא מופת למאש־אפ תרבותי
סדרת תמונות ההיריון של ביונסה היא דוגמה מצוינת למפגש נכון ומרענן של אמנות "גבוהה" ותרבות פופ. הכירו את איוול אריזקו, האמן שעומד מאחוריהן
אמנות, עיצוב ופופ הם חברים טובים. עוד מלפני פחית המרק של אנדי וורהול, אפילו מלפני המזרקה של מרסל דושאן. אבל בשבוע שעבר לאינטרנט הגיע מאש־אפ גבוה־נמוך שלא רואים בכל יום. במבט ראשון, תמונות ההיריון שפרסמה ביונסה עשויות להראות קצת מוגזמות, קצת מיושנות, אלא שמאחוריהן עומד אחד האמנים המדוברים בשנים האחרונות בארצות הברית – איוול אריזקו (Awol Erizku).
סדרת הצילומים של ביונסה מתכתבת עם לא מעט סגנונות ואמנים: כאילו גוסטב קלימט, בוטיצ'לי ופרידה קאלו חתמו על חוזה קיבוצי עם פוטו פרג'. ההתכתבות חוצת המדיה והז'אנרים הזו גם היא לא דבר חדש, אבל יש משהו טרי ואינטליגנטי באופן שבו ביצע זאת אריזקו, ושיתוף הפעולה שלו עם ביונסה עשה היסטוריה לפחות בתחום אחד – הוא הפך לפוסט האינסטגרם עם הכי הרבה לייקים אי פעם (9.8 מיליון נכון לזמן פרסום הכתבה).
אריזקו, שנולד באתיופיה ב-1988 וגדל בניו יורק, מלהטט בין ציור, צילום, פיסול, מוזיקה ועבודות וידאו ומקבל תשומת לב לא מעטה כבר כמה שנים. רק לפני שנה וחצי מגזין וולצ'ר כינה אותו "האיט־בוי החדש של עולם האמנות", אחרי תערוכה ב-MoMA שבה הציג, בין היתר, עבודת וידאו שלו שבה הוא גולל את הפיד בפרופיל האינסטגרם של ריהאנה ועושה לייקים לתמונות. עבודת הווידאו הזו מייצגת פן מהותי בגוף העבודה של אריזקו: הוא מתפעל עמוד אינסטגרם כגלריה אינטרנטית, ובוחן את הגבולות (או את היעדרם) בין תרבות פופ אינטרנטית ותרבות שחורה לבין אמנות "גבוהה" ואף ציורים קלאסיים. במסגרת תערוכה שלו בשם "Black and Gold" הציג את אחת העבודות היותר מוכרות שלו – "נערה עם עגיל במבוק", מחווה ל"נערה עם עגיל פנינה" המוכר של יוהאן ורמיר. בדומה לכך, "הגבירה עם ההרמין" של לאונרדו דה וינצ'י הפכה תחת ידיו ל"גבירה עם הפיטבול".
אבל גם לתיוג שלו כאמן שמבקש לכתוב את ההיסטוריה של האמנות מחדש או למי שמבקש קריאה חדשה באמנות שחורה הוא לא מסכים מיד. "אני לא חושב שמה שאני עושה קשור רק לתרבות שחורה; מדובר בתרבות שלי, אני מתעד את התרבות שלי. אם נתייג כל דבר כשחור או לבן או צהוב או לא משנה מה, אז כל דבר צריך להתאים למקום מסוים", הוא אמר בראיון למגזין וולצ'ר. "יש היבט לאמנות שלי שאני רוצה שיהיה אוניברסלי. אני אף פעם לא הולך לסטודיו שלי ואומר: 'זה במיוחד לקבוצה הזו, ואני לא רוצה שהקבוצה ההיא תבין את זה'. יש את ההיבט הוויזואלי, אנחנו מביטים במשהו ומייד רוצים לסווג אותו כי זה פשוט מה שאנחנו עושים כבני אדם, אז אני מנסה לשחק עם זה".
והוא בהחלט משחק. בעבודת הווידאו שלו, "Serendipity", מופיעה בחורה לבנה שלובשת חולצה ועליה הכיתוב "African Art". סצינה אחרת מחליפה באלימות את "דוד" של מיכאלאנג'לו בפסל של נפרטיטי, שמגיחה גם בסט התמונות של ביונסה. בראיון ישן יותר, עבור ההאפינגטון פוסט, הוא אמר שכבר אין הבדל בין אמנות אפריקאית־אמריקאית לכל אמנות אחרת, אבל החיבור שהוא עושה בין תרבות שחורה, אפריקה המדומיינת (הדימוי החוזר של נפרטיטי לדוגמה), פופ עכשווי ואמנות קלאסית מזכיר לא מעט את הפילוסופיה שמאחורי האפרו-פוטוריזם, למשל (תנועה תרבותית שמשלבת מדע בדיוני, היסטוריה, פנטזיה, קוסמולוגיה ותרבות שחורה, במטרה לבחון מחדש את הפוליטיקה וההיסטוריה בעיניים שחורות).
תערוכת היחיד האחרונה שלו, שהוצגה השנה במיאמי, נקראה "I Was Going To Call It Your Name But You Didn't Let Me", ובה הציג סדרת ציורים של יד שחורה ומטופחת מחזיקה ורד, כשברקע מיקסטייפ שהכין, בדומה למה שעשה בתערוכות נוספות שלו.
השכפולים בולטים בצבעי פופ חזקים ועזים, וכוללים אובייקטים שונים שחוזרים בעבודות שונות שלו. באחד הראיונות לרגל התערוכה הזו, אמר אריזקו כי מה שהוא עושה זה בעצם לחשוב על האופן שבו אנשים מתמודדים עם דימויים ב-2017.
ב-2015 הציג תערוכת יחיד בשם "New Flower – Images of the Reclining Venus", של תמונות שצילם באדיס אבבה. בתמונות נראות נשים שחורות, בעירום חלקי או מלא, כשהן שוכבות על מיטה, מביטות אל המצלמה או מפנות לה את הגב.
החדרים הצנועים צבועים גם כאן בצבעים עזים, מצעי המיטה מפורטים ומורכבים, גם כשהם פשוטים. מפתה לקרוא לזה "אסתטיקה של עוני", אך זה פשטני מדי. אריזקו הוא אמן מלומד. הקו נמתח אחורה בזמן עד לציורי "ונוס" מהרנסאנס.
ב-1863 צייר מאנה את "אולימפיה", שמתאר זונה שוכבת בתנוחה הקלאסית של ציורי "ונוס". הציור מזכיר במיוחד את "ונוס מאורבינו" של טיציאן מ-1538. כמו ונוס, גם אולימפיה שכובה על מצעים וכריות, בתנוחה דומה, וכמו לוונוס, גם לאולימפיה יש משרתת. גם הנשים של אריזקו שוכבות על מצעים, אך הכל הופשט מההוד וההדר של המאות הקודמות ושל יבשת אירופה. לנשים כאן אין משרתות, אין "פיצ'פקעס" ואין מותרות. ליד אחת הנשים יש טלוויזיה, מעל אחרת ציור של ישו ומריה. כנגד הפרטים הרבים שמאפיינים את ונוס של המאות הקודמות, מופיעים הצבעים החזקים.
אולי ההבדל הזה אומר משהו על האסתטיקה של התקופה שבה אנו חיים. אולי הפוביה המערבית מפני המהגרים השחורים מקבילה לפוביה מפני זילות האמנות "הגבוהה". ואולי גם הצבעים העזים, האיכות הקולנועית והסימבוליקה הלא מתחסדת ולא מסתתרת בעבודות ההיריון של ביונסה אומרות משהו על תרבות ואמנות ב-2017.
