האמנית סיגל פרימור רוצה שתסתכלו על החצר האחורית של העיר

בתערוכה החדשה שלה בגלריה שלוש, "לבנדה 56", האמנית סיגל פרימור מפילה בניין באוהאוסי היישר אל תוך חלל הגלריה. המיצב המרשים שהיא מציגה מבוסס על העתק מדויק, בגודל טבעי, של חלק מקומה בבניין המכונה "בית האונייה" וממוקם ברחוב לבנדה 56 בשכונת נווה שאנן. קירות הקומה ומרפסת הבאוהאוס הטיפוסית שלה שרועים בחלל בפזורה, כהריסות מונומנטליות של חזון אדריכלי־חברתי שהתפרק ממשמעותו.

ההריסות עטופות לאורכן ולרוחבן בשכבה עבה ומחוספסת של צמר פלדה, ועליהן פזורים חפצים, שאולי היו שייכים פעם למישהו, אבל כבר מזמן לבשו חיים משל עצמם: מראות שבורות, גלובוס בלי ימים ואוקיינוסים, בקבוקים מקומטים, שרפרף עם מושב חלול, מיטה מבותרת, כיסאות שפורקו והתחברו מחדש בשרירותיות, מכתבה קטועת רגליים, מנורת שולחן שנמתחה, נעלי עקב חרוכות, דלי שקוע, צלחות – כולם חפצים שהתעוותו ואיבדו את הפונקציונליות שלהם, וכולם גם מצופים – חלקית או לחלוטין – בשכבה אפורה טפילית של לבד אפור. צמר הפלדה והלבד (שמרפרר להתעסקות הטעונה של ג'וזף בויס בלבד) צובעים את המיצב כולו בשכבה מטרידה של אפור סתמי, תעשייתי, חומצתי, המתפשט כאורגניזם חי על פני הקירות והחפצים.

ברקע מתנגנת היצירה של המלחין המודרני קרלהיינץ שטוקהאוזן, "מיקרופוניה 1", שבוקעת בכל פעם מרמקול אחר. הכלי המרכזי ביצירה הזו הוא מיקרופון המחובר לחשמל אך משמש ככלי הקשה ליצירת צלילים מחוספסים, צורמניים ומכניים, הנדמים כבוקעים מתוך החפצים עצמם. המיקרופון, כמו החפצים הפזורים, מתרוקן מהפונקציה המקורית שלו ונטען במשמעות חדשה.

"דווקא בשכונת נווה שאנן, שתכנונה נטוע בעקרונות אחווה אוניברסליים, שולטות כיום שנאת זרים, גזענות והדרת האחר", כותבת נועם סגל בטקסט לתערוכה. "אך כשם שאפריקה היא אחורי הקלעים והעורף הכלכלי של כלכלת המערב – כך גם 'העיר השחורה' ניצבת כנדבך תומך מאחורי המסך המסמא של העיר הצחורה, כספקית אנרגיה חיונית שנוכחותה נסתרת מן העין".

"לבנדה 56". צילום: מידד סוכבולסקי

"בית האונייה", שאליו מתייחסת התערוכה, נבנה בשנות ה־30 בקצה הצפון מזרחי של שכונת נווה שאנן. הוא ממוקם בין הרחובות לבנדה, הרכבת והמסגר, ומזדקר כמגדלור על רקע הסביבה הנמוכה ובשל מיקומו בלבו של ציר תנועה מרכזי.

"נווה שאנן תוכננה על ידי קבוצת פועלים והאדריכל יוסף טישלר, כשהשאיפה שלהם הייתה להקים חברה שיתופית. 'בית האונייה', כמו בניינים אחרים בשכונה ובכלל בתל אביב, נבנה בסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס – אב"ד) שהבסיס שלו הייתה אידיאולוגיה אוטופית", מסבירה פרימור. "במשך עשרות שנים הבניין הזה היה כמו השער לעיר, המונומנט הראשון שפגש כל מי שהגיע מכיוון דרום. היום הוא מאוכלס על ידי תושבים ממעמד סוציו אקונומי נמוך, רובם מבקשי מקלט מאפריקה. תל אביב, העיר הלבנה, הפכה עם הזמן בשכונות הדרומיות לעיר שחורה. נווה שאנן הפכה לחצר האחורית של תל אביב, שמזיעה ומתאמצת להתחפש לעיר החופש, הסובלנות והתרבות. אבל השינוי הדמוגרפי הזה בשכונה הפך דווקא אותה למרחב רב אתני, שגרות בו ביחד המון קהילות".

פרימור חזרה לפני שנים בודדות לישראל לאחר שהות של כ־13 שנה בארצות הברית, שבמהלכה לקחה פסק זמן ארוך מאמנות והשלימה תואר שני בפילוסופיה ובתיאוריה. לאחר ששבה לישראל, היא הציגה בגלריה שלוש את תערוכת היחיד הקודמת שלה, "לא כשורה", שעסקה בין השאר במיליטריזם בחברה הישראלית. אולם בעוד שבתערוכה הקודמת היא יצרה פסלים בקנה מידה קטן יותר, שעומדים בפני עצמם, פה היא יצרה מיצב אחד חובק כל.

"הפעם לא רציתי לייצר עוד פסלים אוטונומיים, אלא אינסטליישן שהוא 'סייט ספסיפיק' (שמיועד לחלל שבו הוא מוצג – אב"ד), לחרוג מהנטייה הטבעית שלי לייצר פסלים סגורים", היא מסבירה. "התהליך הזה התחיל עם שיטוטים בשוק הפשפשים וליקוט רהיטים ישנים מרחובות בעיר. ככה נוצר בסטודיו שלי בית ישן עם כל מיני אובייקטים משובשים. ואז שאלתי את עצמי באיזה בית אני רוצה לשכן אותם. באווירת ההרס והחורבן שאנחנו חיים בה היה לי ברור שהבית הזה חייב להיות שבור. באופן מוזר – או שלא – המבנה הארכיטקטוני השבור נבנה בגלריה כשברקע אזעקות של צוק איתן, והמראות הקשים מעזה. קשה לי להסביר, אבל כשהעבודה הסתיימה והסתכלתי על המיצב, משהו בו הזכיר לי את הפסל שלי שמוצב בשד' ח"ן, שגם בו רציתי ליצור תכולת בית שנזרקה לרחוב".

למה בחרת בצמר פלדה כחומר שישמש אותך?

"כי כשמביטים עליו מקרוב הוא שורט את העור ואת העין. זה גם החומר שאיתו מבקשי המקלט האפריקאים משפשפים את הסירים במטבחים של המסעדות בעיר. החומר התעשייתי הזה היה נכון מבחינתי כדי לייצר תחושה של אורגניות חדשה שנוצרת בעולם שלאחר אסון. האסוציאציה הזו הופיעה אצלי אחרי שראיתי את הסרט 'סטאלקר' של טרקובסקי. הוא מתרחש באזור שקרה בו אירוע גרעיני ונוצרים בו כוחות חדשים, לא מוכרים".

גרת בניו יורק תקופה ארוכה ושם לקחת פסק זמן מהאמנות. מה בחזרה לישראל הניע אותך לחזור וליצור?

"ההחלטה לחזור לארץ באה עם הרצון לחזור לעשות ולהציג אמנות. בחודשים הראשונים לחזרתי שכרתי סטודיו ופשוט התחלתי לרשום. מתוך הרישומים זרמו רעיונות שונים שבסופו של דבר התלכדו ויצרו את התערוכה הקודמת שלי בשלוש, 'לא כשורה'".

במה שונה בשבילך היצירה בניו יורק מהיצירה בישראל?

"בניו יורק המשכתי לעסוק בתכנים שקשורים להתפתחות ולפרזנטציה נשית. אלו היו הנושאים שעניינו אותי באותה תקופה. אמנם גם שם המשכתי להיות שותפה לנושא הישראלי־פלסטיני, אבל מחוץ לאמנות. כשחזרתי לארץ פגשתי חברה ישראלית אגרסיבית וגסה, והרגשתי שזה הופך להיות נושא שאני חייבת לעסוק בו".

את מתכוונת להמשיך להיות חלק מהחברה הזאת?

"השאלה הזאת, האם לחיות בישראל או במקום אחר, מעסיקה אותי מהרגע שנחתתי כאן, ומיום ליום זה נעשה קשה יותר. מאוד יכול להיות שהקרבה הפיזית שלי למצב הפוליטי בארץ גרמה לשינוי באופני ההבעה שלי. למשל, אני חושבת שבתערוכה הזאת היה לי צורך בהתנסחות שהיא פשוטה יותר וישירה, פחות מלאת הקשרים, מחשבות ומורכבויות שונות. אבל אמנות חברתית ופוליטית אפשר לעשות מכל מקום".

"לבנדה 56", גלריה שלוש, עד 11.10