החירות האמנותית: תערוכה דיגיטלית חדשה של כרזות בנושא חירות

מדור לדור ומדי שנה בשנה, אנו מעלים על נס את מושג החירות תוך מסע אישי הכולל לעיסה מגומגמת של מצות קרטון, וציפיה נואשת לחירות מן ההגדה לכיוון האוכל הנכסף. בניגוד לאותה בליסה צפויה, העיסוק בנושא חירות בשיח לא הופך לעוס. אולי משום שלא הושגה באופן אבסולוטי מעולם, חירות היא מונח שלא מפסיק להיות אקטואלי.

במסגרת תערוכה דיגיטלית חדשה ביוזמת הקרן החדשה לישראל, שתעלה בשבוע הבא לאתר הקרן ולדף הפייסבוק שלה, התבקשו אמנים מובילים בארץ מתחומים שונים להגיב למושג "חירות" דרך ההיבטים העכשוויים שלו, וליצור כרזות שיביעו את הפרשנות האישית שלהם למילה. בין האמנים המשתתפים בתערוכה: המאייר זאב אנגלמאיר, האמן והמעצב הגראפי דוד טרטקובר, המעצב אברהם קורנפלד, האמנית רובא אמירה סלאמה ובוגרת שנקר הטריה מהמחלקה הרב-תחומית ילנה רוטנברג.

אין מה להפסיד. אנגלמאיר, מתוך התערוכה הדיגיטלית

האמנים המשתתפים בחרו להתייחס להיבטים שונים של שחרור במציאות כפי שהיא משתקפת באמצעי התקשורת ובשיח המקומי. "ההשראה העיקרית לכרזה, ובאופן כללי לכל העבודה שלי – היא הכיבוש, הכאב של האחר, שלילת החירות של האחר, והשימוש הציני והזול במילה חירות", מספר המעצב להב לוי, ממשתתפי התערוכה. המילה חירות והשימוש בה בתרבות זוכה לפרשנות גם מכיוונו של זאב אנגלמאיר בהקשר לעבודה שהוא מציג בתערוכה: "בתמונה רואים קולאז' של חציית ים סוף, וזוג בני ישראל מוקסמים מהחופש הקרב (לגבר יש ביד ג'וינט עשבים אביבי מבנגקוק להגברת תחושת החירות!). בזמן שהדבקתי את הקולאז' ניגן ברקע "Bobby Mcgee" של ג'ניס ג'ופלין, שיש בו את השורה "חופש הוא רק מילה אחרת ל'אין מה להפסיד'".

שחרור האישה. עבודה של רובא אמירה סלאמה

הקרן החדשה לישראל היא ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו היא קידום השוויון המלא, תמיכה באוכלוסיות מוחלשות וקידומן במסגרת החברה הכללית בארץ. במציאות הלוקאלית של מריבה על אדמות, של פליטות, של יוקר מחיה ושל שסעים פנימיים בתוך החברה, נראה שהדיון על החירות לעולם לא יפסיק לרדוף אותנו. נותר רק לקוות שאולי יום אחד נביס אותו ונכריז על חג עם הרבה אוכל, כמו שאנחנו אוהבים לעשות.

הכרזה של דוד טרטקובר. מתוך התערוכה הדיגיטלית