זמני זה הכי קבוע שיש

התערוכה של שרון יערי, "זנק אל עצמך", מורכבת משכבות של זמן. גם במובן הפיזי – במבנה הייחודי של עבודות ישנות שניצבות כמין קומה עליונה, כהערות שוליים לעבודות החדשות יותר שתלויות בגובה העיניים, וגם בתכנים שהעבודות משקפות. זוהי התערוכה המקיפה ביותר של עבודתו של יערי (47) עד כה ונדמה שגם המגוונת ביותר, אם כי הרעיון שמנחה אותה אינו משתנה בבסיסו.

מטרת ההצגה של העבודות המוקדמות היא להשלים פריסה של מהלך שלדבריו של יערי התפתח ב־12 השנים האחרונות ועסק בממד הזמן. "אבל לא זמן במובן של הרגע המכריע המקובל, אומר יערי, "אלא איך זמן מתפקד כחומר גלם, ואיך אפשר ללוש אותו ולייצר בו צורות שונות". בעבודות של יערי ממדי הזמן שרועים זה על זה, אך לא קופאים, רק מצטברים. בטריפטיכונים שמציגים תמונות שצולמו באותו הלוקיישן בדיוק, אך בהפרשים של שעות אור וחושך או במרחק של כמה שנים, ניתן לראות כי אצלו הזמן גורע ומעלים.

הוא עצמו אולי מצטבר, אך מה שמסביבו דוהה ונמוג. על כך יערי אומר שהזמן באמת תמיד יגרע, מבחינתו, ושמה שמצטבר מתקשר דווקא לאובדן ולגריעה. "יש משהו בתערוכה הזו שקשור למודלים בסיסיים: המודל של בית, של מה שהיה בית, של משפחה, של שימור, ממסד של שימור – המבנה הוא מבנה של היסטוריות אבודות והניסיון שלי הוא לבדוק אם הצילום יכול בכלל לקיים את אותן היסטוריות אבודות או להראות אותן".

הקיום של ההיסטוריות האבודות הוא היכולת להנציח את הרגע? 

"אני חושב שיותר מכל מדיום אחר, לצילום יש האפשרות לצבור זמן, ושהזמן שנצבר עליו מעניק לצילום משמעות שאנחנו לא יודעים לצפות אותה. הרגע המכריע של פעולת הצילום, שהצליחה לתפוס את הדבר באוויר, היא לא העיקר בעשייה שלי אלא אופן המפגש עם הדבר. הצילום הוא רק שיא ההתבוננות באיזשהו אופן. המפגש עם הדבר הוא המרכיב החשוב יותר".

ההיסטוריה שאצורה בעבודות שלך היא ישראלית מאוד מבחינת הסביבה שממנה היא עולה והאתרים שבהם אתה מצלם.

"העבודות נעשות כאן והן סוג של פסיפס שמפרק את המקום הזה ומרכיב אותו מחדש באופן שאני בוחר. העבודה שלי קשורה למקום אבל חשוב לי מאוד שהדברים יהיו כלליים. יש פה ניסיון להימנע מתיאורים של מקומות מסומנים מראש, כמעט שאין אתרי קרבות ומקומות שמזוהים עם ההיסטוריה הישראלית".

אבל בכל זאת הנוף הרגיל והבנאלי שסביבנו מעלה את הקונוטציות האלה.

"זה נכון מבחינה מסוימת, אבל מבחינתי העבודות הן סוג של התבוננות על דברים שהצטברו וקרו בעבר. מכיוון שאני מפרק, מנתח ומתבונן בדברים שקרו בעבר, אפילו שהם אזוטריים, יש גם מחשבה על איך יראה העתיד הזה, איזו שכבה ארכיאולוגית המקום הזה ישאיר, מה אנחנו משאירים. אין פה דרמות, הדרמה היא אצלנו בראש. אני לא רוצה לאפיין את האזור אובייקטיבית. המאפיינים קיימים והם שחוקים: חם פה, יבש פה, והאור חזק ומעולף. אלה הנתונים הקיימים. העבודה שלי אמנם יוצאת מהם, אבל היא לא מתעסקת איתם. על הבסיס הנתון של אפיוני האור והאבק, שממנו מתחילה העבודה, אני מפרק את המקום ובודק את ההקשרים שלו, אני מגלה את השכבות ואני מנסה לחשוף מוטיבציות שגרמו לדבר להיראות כמו שהוא. המבט שלי מתחקה אחר המוטיבציות: איך הדבר נראה כך, איך הוא הגיע למצב הזה, איך הוא הצטבר, איך הוא מונח בעולם. אלו דברים נורא קטנים אבל הם משמעותיים מאוד".

מה מעורר בך השראה?

"משהו שאני יכול לשוחח איתו. כשאני מצלם אני מרוכז בלהתבונן. הפעולה שאחרי הצילום היא המשא ומתן עם הדימויים – אני מייצר קשרים ביניהם. זו פעולה מרוכזת של התבוננות במשהו שמעיד על דבר שגדול ממנו, על דבר שהוא משמעותי מעבר לסיטואציה הקונקרטית".