הביאנלה בוונציה מנסה להיות פוליטית ולא בהכרח מצליחה

לראשונה בתולדותיה מינתה הביאנלה בוונציה אוצר ממוצא אפריקאי. התוצאה היא אירוע מרשים ששואף לקרוא תיגר על האמנות המערבית הלבנה, אך גם מפעל כלכלי מעט מיתמם

הביתן-הגרמני
הביתן-הגרמני
27 במאי 2015

הביאנלה ה־56 בוונציה מעוררת השנה מחלוקת בקרב מבקרי אמנות, שטוענים שהיא טעונה פוליטית יותר מתמיד. גם חובבי אמנות ממוצעים שמבקרים בביאנלהמביעים מורת רוח מהאווירה הדידקטית המדכדכת, כי בבואם לתערוכות מסוג זה הם מצפים לחוויה מהנה וקלילה של אמנות מבדרת בטוב טעם, ואילו השנה הם זוכים למנה גדושה של אמנות פוליטית.

"כל עתידי העולם". כך קרא אוצר הביאנלה, אוקווי אנווזור, לתערוכה המרכזית. הכותרת מתעתעת ויכולה להתפרש כרמז לתמה עתידנית, אלא שהתערוכה לא עוסקת כלל בעתיד אלא בעיקר בהווה ובמצבים חברתיים ופוליטיים של הגירה, משברים כלכליים ומוביליות חברתית ותרבותית. מרוב העבודות בתערוכה, וגם מחלק לא מבוטל מהביתנים המייצגים של כל מדינה, נוטפת אווירה מלנכולית ופסימית בנוגע לעתיד.

מתוך התערוכה. קיי חסן, ללא כותרת
מתוך התערוכה. קיי חסן, ללא כותרת

אנווזור – האוצר האפריקאי הראשון בתולדותיה של הביאנלה שבשנות ה־90 נתן דחיפה משמעותית לאמנים אפריקאיים – ממשיך לנקוט קו אוצרות לא מערבי ובונה תערוכה שמורכבת, רובה ככולה, מיצירות של אמנים אפריקאיים וילידי מדינות פוסט קולוניאליות אחרות, שעד עתה לא זכו לייצוג נאות בתערוכות בינלאומיות.

מציגים בתערוכה מגה סטארים כמו אלן גלאגר, לורנה סימפסון וכריס אופילי, ואמנים צעירים ומוכרים פחות, רובם בינוניים למדי. נוצר מצב שבו האמנים המערביים הופכים למיעוט. אין ספק שזהו צעד חסר תקדים בהיסטוריה של הביאנלה ושל כל תערוכה בינלאומית גדולה. אנווזור קורא תיגר על האמנות המערבית הלבנה, שלאורך מאות שנים הזיקה שלה לתרבויות זרות, אפריקאיות בעיקר, באה לידי ביטוי לכל היותר בהיקסמות אקזוטית. בריאיון עמו במגזין "ארט ניוז", ערב פתיחת הביאנלה, טען אנווזור שהוא שואף ליצור שיח ודיאלוג על תנאי החיים העכשוויים, שנגועים באלימות, בשימוש נצלני בכוח עבודה זול ובקפיטליזם דורסני. מדובר בחזון תמים, יומרני ואפילו מתחסד במידה מסוימת, בייחוד לנוכח העובדה שהביאנלה הוא אירוע כלכלי לכל דבר שמיועד בעיקר לאליטות המצקצקות בלשונן, ובחנויות הספרים הפזורות במתחמי הביאנלה מוצעות למכירה מזכרות מטופשות במחירים מופקעים להחריד (לדוגמה, שישה יורו למחק שעליו לוגו של הביאנלה).

הביתן הבריטי. שרה לוקאס
הביתן הבריטי. שרה לוקאס

התערוכה נפתחת במתחם הארסנלה בעבודה של האמן האלג'יראי אדל אבדסמד – מיצב שמדמה פריחה, רק שבמקום פרחים צומחות חרבות. מול מיצב זה מוצגות עבודות הניאונים שכה מזוהות עם ברוס נאומן, וזו מעין טעימה מחוסר האחידות האסתטית של התערוכה.

מצד אחד אנווזור מכיר בעובדה שהוא אמור לספק שואו ראוותני כי זה מה שהקהל דורש מתערוכות בסדר גודל כזה; ומצד שני הוא רוצה להשתמש בביאנלהכפלטפורמה לדיון פוליטי. למרבה הצער רבות מהעבודות שמתיימרות לעורר דיון כזה נוטות לפשטנות יתר. לדוגמה, הפרויקט של האמן הקולומביאני אוסקר מרילו, שאסף ציורים של ילדים ונערים מבתי ספר ברחבי העולם (בהם תיכון חדש בתל אביב) כדי להדגיש את הבדלי התרבויות בין המדינות. ליד הקנבסים המקושקשים של הילדים שמונחים על שולחנות מעוצבים עומדים נציגים שמסבירים למבקרים באופן שטחי ונטול כל מודעות את הפרויקט של מרילו. ניסיון כושל נוסף ליצור דיאלוג פוליטי הוא "הארנה" הממוקמת בג'רדיני.

אנווזור הכריז כי הארנה היא גולת הכותרת של התערוכה – מעין זירת פרפורמנס שבה מתקיימים אירועים לאורך כל היום. האירוע המרכזי בארנה הוא הקראה מרתונית של שלושת כרכי "הקפיטל" מאת קרל מרקס. בחיבורו חזה מרקס את שלטון הפרולטריון, וייתכן שיש באירוע הפרפורמטיבי הזה התייחסות ישירה לשינויים הדמוגרפיים, הדתיים והחברתיים שעוברים על העולם המערבי. אנווזור מפקיע את השליטה התרבותית מהמערב ומבקש להצביע על חדירה ועל השתלטות תרבויות זרות שנותרו עד היום בשוליים. אולם המבקרים בארנה לא מגלים עניין במתרחש על הבמה והדבר מעיד על כישלון היוזמה הזאת. מקום שבו כן מתקיים דיון מהותי על מוביליות חברתית, תרבותית ודתית הוא הביתן האיסלנדי, שעורר סערה ציבורית לא רק בקרב קהילת האמנות. האמן כריסטוף בושל הפך את כנסיית סנטה מריה דלה מיסריקורדיה למסגד פעיל שאליו נהרו מאמינים מוסלמים רבים. עקב מחאת רשויות ונציה וראשי הקהילה הנוצרית בעיר, נסגר הביתן ביום שישי שעבר.

מתוך התערוכה. ציורים חדשים של כריס אופילי
מתוך התערוכה. ציורים חדשים של כריס אופילי

גם 88 הביתנים המייצגים את שאר המדינות המשתתפות באירוע עוסקים באופן זה או אחר במטענים תרבותיים וחברתיים. אמנים רבים בחרו להעתיק סביבות מקומיות לחלל התצוגה, ובכך ראוי לציון הביתן הקנדי: קולקטיב האמנים BGL מקוויבק בנה שלוש קונסטרוקציות שנראות כמבנים שונים במהלך בנייתם: מרכול שכונתי קוויבקי עם מוצרים שעברו טוויסט מפתיע; לופט כאוטי מלא באובייקטים קטנים ופחי צבע; מרפסת דק שצופה על מתחם הג'רדיני. הביתן הלטבי המצוין מציג גם הוא מונומנט ארכיטקטוני שמתייחס לתחביב לטבי: סדנאות נגרות במקלטים ובמוסכים ביתיים.

בביתן הישראלי מציג השנה ציבי גבע, שייבא את ניחוח הישראליות, על חומריותה העלובה, החלודה והמתפוררת. התערוכה של גבע, "ארכיאולוגיה של הווה", מורכבת מהרים של אובייקטים שכמו נאספו ממזבלות: תריסים, טלוויזיות ומסכי מחשב ישנים, מכונות חשמליות חבוטות ושאר פריטי אשפה. מבחוץ הביתן נראה מרהיב ומושך את העין – גבע ציפה אותו בצמיגי מכוניות – אבל בפנים התערוכה מאכזבת למדי, ואנשים מיהרו לצאת מהביתן בחוסר עניין.

עוד תמה מרכזית בביאנלה היא אקולוגיה וטבע. לא מעט ביתנים עוסקים השנה בסוגיות שנוגעות למשברים אקולוגיים גלובליים ולחדירת מרחבים טבעיים אל תוך המרחב הציבורי. אחד המוצלחים שבהם הוא הביתן הנורדי, שמשלב סאונד, פרפורמנס ומיצב. האמנית קמיל נורמנט בנתה חלל אסתטי להפליא, ובמרכזו יצרה ארמוניקה – כלי נגינה עתיק שמפיק צלילים בעזרת זכוכית ומים. הנגינה בכלי זה נאסרה במאה ה־18 כיוון שהצלילים השמימיים שלו נחשבו למעוררים מינית.

הביקור בביתנים השונים מעניין ומסקרן הרבה יותר מהביקור בתערוכה שאצר אנווזור, אם כי כמו בכל תערוכה ענקית – יש עבודות טובות יותר וטובות פחות. רוב האמנים בביתנים משלבים באופן מוצלח למדי אמירות פוליטיות ושפה אסתטית מעוררת מחשבה. למרות הכל, העומס והגודש של הביאנלה הם חוויה עוצמתית שמומלצת לא רק לחובבי אמנות.

הביאנלה בוונציה תוצג עד 22.11