כאן, שם ובכל מקום

"לא מספיק להיות מוכשר – אתה צריך להיות גם הונגרי", אמר פעם הצלם רוברט קאפה. אם הוא עוד היה בין החיים, סביר להניח שדניאל צ'צ'יק, צלם עיתונות ועורך חשיפה, בלוג הצילום של "הארץ", היה צוחק לו בפנים, בעודו מגניב מבט לפרסים שהוענקו לו במסגרת תחרות הצילום "עדות מקומית". רגע אחרי שגרף את הפרס השביעי בתחרות האחרונה, מתארח צ'צ'יק בגלריה ארמנו טדסקי בתערוכה משותפת עם הצלם הצרפתי רובן ברולה, בניסיון נוסף לגשר בין סצנת האמנות הישראלית וזו הבינלאומית.

בתערוכה, הבוחנת את הזמן והמרחב בצילום, מציג צ'צ'יק תצלומים מתוך הסדרות "In reality" ו־"Divided Moment" (לאחרונה שותף הצלם אורן יזרעאלי), שבהן הוא ממקד את מבטו במציאות המקומית הישראלית. לצדו מציג ברולה 12 עבודות מתוך הסדרה "Paths", שם הוא בוחן את הגוף האנושי העירום בטבע הפראי. לרגל פתיחת התערוכה, תפסנו את צ'צ'יק לשיחה על מצב הצילום העיתונאי ועל הקשר בינו לבין שותפו לתערוכה.

אתה וברולה מציגים שני סגנונות צילום שונים לחלוטין – אתה מחובר למציאות בעוד הוא מתמקד באסתטיקה ובטבע. מה אופי הדיון שהפער הזה מנסה ליצור?

"התצלומים של ברולה אכן רומנטיים ונדמה שהזמן בהם עוצר מלכת. הוא מצלם לרוב אנשים עירומים בנוף שמגמד את גוף האדם ומדגיש את החיבור לטבע. אצלי לעומת זאת, התצלומים שלקוחים מתוך "Divided Moment" מתעדים את אותו הרגע משתי זוויות שונות. הם מתעסקים באמינות ובאמיתות של מדיום הצילום, במיוחד בעיתונות, שבה קורים אינסוף דברים ובסופו של דבר מובאת רק זווית ראייה אחת. שיתוף הפעולה הזה מעמת את האינסופי מול החמקמקות של הרגע".

יש בעיניך חשיבות גדולה יותר לצילום הפוליטי־אקטיבי?

"יש לו תוקף חברתי משמעותי יותר. פעם הייתי מטייל ומצלם ביער בארבע וחצי בבוקר כי זה מה שמשך אותי, אבל האם הייתה לזה חשיבות ויכולת לחולל שינוי? לא. הצילום שאני מתעסק בו היום מעורר דיון לגבי הפרספקטיבה שלנו על המציאות, ויש בו שאיפה בסיסית להפוך את העולם למקום טוב יותר".

הוא ממשיך ומספר שאחת היצירות האהובות עליו במיוחד בתערוכה מציגה אישה ערבייה הנושאת תינוק בידיה, ומעוררת את המורכבות של המציאות מתוך שתי הפרספקטיבות שבהן היא מתועדת. הערך המוסף שלה מספק הצצה מעניינת אל עבודתו של הצלם. "מהזווית הראשונה זה רגע שנראה יומיומי, ולא רואים בה את התינוק. הוא גם מעט פרובוקטיבי כי נדמה שהכתף שלה חשופה – אך מדובר באשליה אופטית ולמעשה זאת הכתף של התינוק. מהזווית השנייה רואים שוטרים צוחקים ברקע. תשע נפשות פועלות שם, ואף אחת מהן לא מסתכלת אל המצלמה, למרות שהיינו שם שני צלמים עם מצלמות בולטות. הכבוד שהענקנו לסביבה אפשר לנו את ההתמזגות בתוכה – וככה השגנו את התוצאה".

צ'צ'יק נחשב לצלם מוערך ומצליח, אך מתברר שקשיי המקצוע, שהולכים ומחמירים בשנים האחרונות, לא פסחו גם עליו. בעידן שבו כל סמארטפון הוא מצלמה וכל נער מתבגר עם מחשב ביתי הוא מעבד תמונות בפוטנציה, צלמים רבים נאבקים במגמת הירידה של הביקוש לעבודתם המקצועית. "אמינות המדיום התערערה, וגם העיתונות עצמה נמצאת בקשיים וחותכת היכן שאפשר", הוא מספר. "יש כאן דיסוננס כואב – הצילום הוא אחד הכלים הכי חשובים לעיתון, ודווקא בו משקיעים מעט יחסית. הצלחתי לטפס גבוה כי עבדתי קשה, אבל אני נאבק כמו כולם. קיימת אשליה שאפשר לחיות בצורה נורמטיבית כצלם, אבל אם אתה לא יצירתי בדרך שבה אתה חי ומגשים את עצמך – אתה תישאר במקום. והמשמעות של זה היא ללכת אחורה, כי העולם זז מהר מדי".

גופי התקשורת הממוסדים עוד מחפשים את תצלומי ההפגנות החתרניים, או שהם הפכו שמרנים?

"זה שילוב של השניים. מצד אחד, העיתונות רוצה לספר את הדברים בצורה נקייה וברורה, ומצד אחר – אם תצליחי להוציא פריים שמדבר גם על העולם היום ולא רק על האירוע עצמו, מה טוב. מחפשים משהו שכן יהיה שמרני, אבל גם מעדיפים זווית שונה ורחבה יותר".

ברולה צעיר ממך ביותר מעשור. מה אתה חושב על הדור הצעיר של הצלמים?

"אם הייתי צריך לנחש על סמך העבודות שלו בלבד, הייתי חושב שהוא מבוגר יותר. העבודות שלו מנסות להרשים, ואין בזה רע, אבל יש בהן גם משהו מאד שקט ובוגר. אני מרגיש שהדור הצעיר פחות מחובר לשורשים ולתפיסה שלא צריך לצלם רק את מה שמונח לפניך, אלא גם את מה שעומד מאחוריו. הצילום נועד להצפת שאלות, יותר ממה שהוא צריך לספק את התשובות".

 העבודות של דניאל צ'צ'יק ושל רובן ברולה יוצגו בגלריה ארמנו טדסקי עד 7.3.14