כך חיינו: מוזיאון ישראל חוגג יובל בתערוכה נוסטלגית

בשנת 1965 גדעון אוברזון היה בן 22, ציונה שמשי הייתה בת 26, רפי לביא היה בן 28 ויעקב אגם היה בן 37. הטילון היה כלי התחבורה האולטימטיבי לשליחויות בעיר ולהתניידות בשבילי הקיבוץ, הרהיטים של מפעל רהיטי הזורע נחשבו יוקרתיים ואופנתיים והמתנה המובחרת ביותר לזוג ביום כלולותיהם הייתה סט כלים של לפיד. 50 שנה אחרי, אפשר לפגוש את כל אלה ועוד בתערוכה ״1965 היום״, שנפתחה ביום שלישי (31/3), וחוזרת אל השנה שבה הוקם מוזיאון ישראל בירושלים, המציין בימים אלה 50 שנים לפתיחתו.

התערוכה נפתחת במיצב המשלב עשרות חפצים מחיי היומיום של 1965: ריהוט, אופנה, מכשירי חשמל, ספרי ילדים ועוד, ומציג את התרבות החומרית והתרבות החזותית שאפיינו את ישראל דאז. בלב התערוכה מוצגות עבודות של אמנים שונים שפעלו באותה שנה, מאמנים ותיקים ומוערכים כבר אז, דוגמת מרדכי ארדון ויוסף זריצקי; אמני דור הביניים דאז, כאביגדור אריכא ויעקב אגם; ואמנים צעירים שאך החלו את דרכם האמנותית כיאיר גרבוז ומיכה אולמן. נוסף לכך מוצגים בתערוכה יומני קולנוע וסרטונים ביתיים מ־1965, המספרים את סיפורה של שנה ״רגילה״ לכאורה.

חלק מהיצירות מוכרות היום היטב ומזוהות עם שנות ה־60; חלקן היו חדשניות מאוד באותה עת ובשל חריגותן לא התקבלו אז, אלא רק לימים, ואילו אחרות לא עמדו במבחן הזמן. כדי להשתחרר מההיררכיה השיפוטית שנוצרה במהלך השנים שחלפו, עבודות האמנות מוצגות על פי סדר הא״ב של שמות האמנים. הצגה זו מאפשרת להעריך מחדש את האמנות של 1965, ולבחון את האופן שבו אנו מעריכים כיום את אמנות העבר.

מיהו יוסף הלוי

״התערוכה הזאת לוקחת את הפרוסה הדקה ביותר בזמן״, מספרת מירה לפידות, אוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון, שאצרה את התערוכה עם האוצרים איה מירון, נעם גל, שוע בן ארי ונגה אליאש־זלמנוביץ׳. ״במקום להתעסק רק בעצמנו, חשבנו שיהיה מעניין לנסות לבדוק לאיזה הקשר תרבותי הצטרף המוזיאון בשנה שבה הוא נחנך, ומבחינת אוצרות, זה היה אחד התרגילים הכי מעניינים שעשינו, שונה מהדרך שבה בדרך כלל עובדים על תערוכה. בדרך כלל אתה בוחר נושא, אירוע היסטורי חשוב או אמן מסוים – משהו שמעניין אותך לחקור. אבל פה עשינו תהליך קצת הפוך: ניסינו להניח למה שאנחנו יודעים על תולדות האמנות, ולתאר הווה שהוא לא ההווה שלנו, אלא ההווה שלפני שנולדנו. כל חמשת האוצרים של התערוכה נולדו אחרי 1965".

איך התנהל התהליך?

״התחלנו להסתכל על רשימות תערוכות, מה הוצג באותה שנה במוזיאונים ובגלריות, על מה נכתבה ביקורת, מי מופיע ברשימות הפרסים וכן הלאה. במקביל, חיפשנו אצלנו באוספים את כל העבודות שמתוארכות לשנת 1965. לאט לאט התחילו לצוף דברים מעניינים מאוד. פתאום אתה מגלה את יוסף הלוי שזכה בפרס נורא חשוב, אבל מאז לא שמענו את שמו. אז אתה מבין שמשהו קרה, ואתה מתחיל לברר – איך זה שאני לא יודעת עליו? ואז מתברר שהוא היגר לאמסטרדם ב־1973. או יעקב אגם, שהיה פעיל מאוד באותה תקופה והיה הכי מחובר לזרמים החדשניים של 1965, הציג במומה בניו יורק, ופתאום אתה מסתכל אחרת על העבודה שלו. העבודה על התערוכה גרמה לנו להעריך מחדש אמנים ולרענן את המבט עליהם״.

מה אפשר ללמוד על המוזיאון או על האמנות של 1965 אחרי ביקור בתערוכה?

״אני לא חושבת שמי שיבקר בתערוכה יילמד משהו חדש על המוזיאון; העניין הוא השנה. בהקשר הזה, בזמן העבודה על התערוכה גילינו המון דברים מעניינים ושאלנו את עצמנו האם התוצאות שקיבלנו מפתיעות? האם 1965 הייתה שנה מעניינת יותר משחשבנו, או שהיינו מגיעים למסקנה הזו על כל שנה? אני חושבת שהתשובה האחרונה היא הנכונה, וזה קשור לרזולוציות שירדנו אליהן במחקר שלנו.

״אחד הדברים שהכי מעניינים אותנו הוא התגובות של אנשים שחוו את התקופה כבוגרים, לעומת אלה שנולדו אחרי 1965. אנחנו מקווים שמי שחווה את התקופה ימצא בה את עצמו, שהצלחנו לגעת ולדייק במקומות החשובים. ולגבי הצעירים יותר – התערוכה מעלה שאלות כמו מה זה זמן, מה זו סימולטניות של הווה; תערוכה שמעוררת שאלות על האופן שבו אנחנו מסוגלים לשפוט באופן מהימן את הזמן שבו אנחנו חיים ומחזירות אותנו אל הפעילות היומיומית שלנו: מה זה שדה אמנות, מי הכוחות שפועלים בו, עד כמה מדויקים, מתי מה שבשוליים הופך לעיקרי, ולעומת זאת, מה נמצא היום במרכז השיח ויישכח בעוד 50 שנה?״.

קיבוץ משמר העמק – כלי פלסטיק

סיפורה של חברת תמה פלסטיק מגלם הלכי רוח שונים של החברה הישראלית בשנות ה־60. המפעל הוקם ב־1950 בקיבוץ משמר העמק, כדי לייצר תעסוקה לחברים הבוגרים ולנפגעי מלחמת השחרור. הוא התמקד בייצור כלי פלסטיק: בשנות ה־50 היה הפלסטיק חומר חדש, והוא נתפס כמודרני ובעל איכויות מוערכות. אמנם תהילתו דעכה בסוף שנות ה־60, אולם את הכלים של המפעל כמעט כל ישראלי מכיר: מהקיבוץ, מארוחת העשר בגן הילדים, מחדר האוכל הצבאי, וגם מהמחלקה הראשונה באל על.

משאיל: אוסף חברי קיבוץ משמר העמק

כלי פלסטיק תוצרת מפעל תמה. באדיבות חברי קיבוץ משמר העמק

קיבוץ צרעה – טילון (טוסטוס)

לאיטלקים לעד תהיה הווספה ולנו הישראלים היה הטילון: אופנוע קל שיוצר בארץ בשנות ה־60 וה־70. הטילון התאפיין בגודלו הקטן, במנוע של עד 50 סמ״ק ובהרבה רעש. בשנת 1965 חל שיפור ניכר במערכת המתלה הקדמי שלו, אולם זה לא עזר לו לשרוד.

הדגם שבתערוכה יוצר והורכב בארץ בקיבוץ צרעה ב־1963. כמו מפעלים אחרים בתעשיית כלי הרכב המקומית, שפרחה בשנות ה־60 ונסגרה עם פתיחת השווקים לייבוא, המפעל של הטילון נסגר ב־1975.

משאיל: אתר הטילונים הקלאסיים I.C.M וכל השאר

טילון תוצרת קיבוץ צרעה (1963)

יעקב אגם –  סטקטו

הצלחתו של יעקב אגם, מאמני האופ־ארט הבולטים בארץ ובעולם, מיקמה אותו בשורה הראשונה של אמני הזרם, והוא אף הציג לצד רבים מהם בשנת 1965 בתערוכה המדוברת ״The Responsive Eye״ (״העין הנענית״) במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. בתערוכה זו הוגדר האופ־ארט כמיזוג של המופשט הגיאומטרי עם תעתועים אופטיים. רבות מהעבודות שיצר אגם מתייחסות למונחים מתחום המוזיקה. המונח סטקטו, המתאר רצף של צלילים קצרים מנוקד בהפסקות של שקט, תורגם אצלו לריבוי של צורות קטנות המופרדות זו מזו על רקע לבן. פסלו הראשון של אגם נוצר רק כעבור שנתיים, ב־1967, ועמו גם האפשרות לסובב את הפסל: תחילה באופן ידני, לבחירת הצופה, ואחר כך באמצעות התקנת מנוע, כמו בפסלו מים ואש שהוצב בכיכר דיזנגוף בתל אביב, 20 שנה לאחר מכן.

יעקב אגם – "סטקטו" (1965)

משה פיטרו – ספסלית

משה פיטרו, עולה מרומניה, החל את דרכו בארץ כרפד. ב־1962 הוא התנסה לראשונה בעיצוב רהיט בשם ספסלית שנולד מתוך הכרה במצוקה ישראלית באותן שנים – דירות קטנות בנות שניים־שלושה חדרים למשפחות גדולות. הדירות הקטנות והמחסור בזמינות של כלי רכב פרטיים ובתחבורה ציבורית נוחה, הוליד אילוץ להלין אורחים בבית. השילוב של מעט מקום ואורחים רבים הביא את פיטרו לעצב רהיט שיחסוך מקום, יתפקד במשך היום כספסל ישיבה ובלילה יהפוך למיטה.

משאיל: חברת פיטרו

גדעון אוברזון – שמלה

בביקורת שהתפרסמה ב־1965 נכתב כי ״קשה לקבוע בדייקנות את הרצפט של אוברזון. הטעם שלו הוא שילוב של מכחול אמן רומנטית, הכרת בדים, העזה וטעם רב לאלגנס. אחרי כל זה אוברזון נשאר ישראלי, אם כי פחות ממעצבי האופנה של משכית או ממעצבים אחרים העובדים כל הזמן על הקו הישראלי. אוברזון יכול להציג ברומא או בלונדון באותה מידה שהוא מציג בתל אביב״. בשנים שבהן ניכר בישראל ניסיון להתבדל וליצור סגנון מקומי בעל אפיונים ייחודיים, התבלט גדעון אוברזון כאחר. כמי שהעביר את שנות ילדותו באיטליה ולמד אופנה בפריז, הוא חזר לארץ בתחילת שנות ה־20 לחייו מצויד ברעיונות, בהשראה ובתפיסה שונה על אופנה. הוא עיצב שמלות פורצות דרך המשיקות לסגנון הגיאומטרי הבינלאומי, אבל המציגות פרשנות אישית.

משאיל: הארכיון לאופנה ולטקסטיל על שם בנט ופאולין רוז בשנקר

שמלה בעיצוב גדעון אוברזון. באדיבות הארכיון לאופנה וטקסטיל בשנקר

ציונה שמשי – תמונת מחזור תרצ״ט

בשנים 1959־1963 שהתה ציונה שמשי בניו יורק ונחשפה לפריחת אמנות הפופ האמריקאית. בשנים אלה התחזקה זיקתה למדיום הצילום, והיא ייבאה אותו בדרכה למלאכת הפיסול. שילוב מעניין זה נולד באחד מימי 1965, כאשר המתינה בתחנה בבאר שבע לאוטובוס לאילת. מחלון הראווה של חנות צילום קטנה ליד התחנה הביטו בה דיוקנאותיהם של תלמידים ומורים מכמה תמונות מחזור, ודבר מה במבטם דחף את שמשי ליצור תמונת מחזור משלה. אלא שאצל שמשי, לצד התלמידים המחייכים חיוך סכמטי למצלמה, תופס את מרכז הפריים דיוקנו של השרת, שעל פניו מסומנת בחיוך הפוך הבעת עצב. ב־1965 סבל המשק הישראלי משביתות רבות. אחת מהן – שביתת השרתים בבתי הספר – אילצה את התלמידים להשתתף בניקיון סביבתם. בנוכחותו הבולטת של השרת בתמונת המחזור של 1965 ניכר אחד הביטויים הראשונים למעורבות החברתית של שמשי.

משאיל: ציונה שמשי

ציונה שמשי – "תמונת מחזור"

פנינה ואברהם גופר ואהרון כהנא – תכשיטי קרמיקה

ב־1965 חלשה הקרמיקה על ישראל: קירות מבנים ציבוריים עוטרו באריחים מאוירים, המתנה המובחרת ביותר לזוג ביום כלולותיהם הייתה סט כלים של לפיד, ולכל אישה הייתה סיכה או שרשרת מקרמיקה. בתערוכה מוצגים תכשיטים של הזוג אברהם ופנינה גופר שהחלו את דרכם בעיצוב גרפי והתגלגלו לעולם החומר. הוא היה אמון על הצורה והדגמים והיא על הזיגוג והצבעוניות. לצד עבודותיהם מוצגים תכשיטים בעיצוב הצייר אהרון כהנא, שפעל גם בתחום האמנות השימושית ויצר כלים ותכשיטים שמאופיינים בצבעוניות עזה ובסגנון הנוטה להפשטה.

משאיל: אוסף תמי טליסמן ואוסף חיים גרוסמן

תכשיטי קרמיקה בעיצוב אהרון כהנא. אוסף תמי טליסמן

רות צרפתי – בובות עץ

את המאיירת רות צרפתי רבים מכירים מאיוריה המופתיים לספרי ילדים כמו ״חושחושית״ ו״דודי שמחה״, אבל לא כולם מכירים את היקף פועלה העשיר. צרפתי התברכה ביצירתיות ובכישרון וניתבה אותם לפיסול, לעיצוב בובות ולעיצוב טקסטיל עבור חברות כמו משכית ורקמה. מתוך רצון לחלק לילדים ביום ההולדת של בתה חגית מזכרת משמעותית יותר מ"צעצוע זול", החלה צרפתי לעצב בובות מקוריות מחומרים טבעיים, מופשטות ומלאות חיים, שהיו שונות בנוף עולם הצעצועים המקומי. עם השנים היא זכתה בפרסים על עיצובן והן נמכרו בחנויות משכית ואף יוצאו לעולם הגדול.

משאילה: אוסף חגית שטרנשוס

"בובות עץ" – רות צרפתי. באדיבות חגית שטרנשוס