"מרכזי אמנות ללא כוונת רווח הם מעטים בסצנה, והקיום שלהם חשוב"

על ראש גבעה בלב שכונת הווילות המנומנמת של הרצליה ב' עומד מבנה מרשים שראשיתו אי שם בשנות ה־30 , אז הגיע שאול טשרניחובסקי וחלם להקים במקום בית הבראה לאמנים וסופרים תשושי נפש. החזון מעולם לא יצא לפועל ומאז עבר המבנה גלגולים רבים, ובין השאר שימש את המדרשה לאמנות בתחילת שנות ה־70. ב־1995, לאחר שנים שבהן עמד שומם ונטוש, חזר לייעודו המקורי והפך למשכן אמנים שוקק. בעשור האחרון איבד המקום מיוקרתו, עד שלפני שמונה חודשים נכנס לניהולו רן קסמי־אילן (39), בוגר בצלאל ששימש במשך שמונה שנים כאוצר ומנהל תוכנית החינוך של המרכז הדיגיטלי בחולון. קסמי־אילן, שהקים גם גלריה באופקים ועבד בתחנות האמנות ברמלה וברהט, נמרץ ומלא אנרגיה להחזיר חיים למשכן. אחרי שיפוץ נרחב הוא השיק במאי את התערוכה הראשונה; זו נחלה הצלחה רבה, והערב תיפתח התערוכה השנייה "סף", שתפגיש בין האמניות דנה רז, יסמין דייוויס והדס חסיד.

רן קסמי־אילן (צילום: לי אורפז)

המרץ הזה מאוד מאפיין אוצרים שמגיעים למקום חדש. אתה לא מפחד שתתעייף?

"אני כל הזמן מנסה להיות עם היד על הדופק על מקדם השחיקה. יש אנשים שמגיעים לעמדות כאלה ומשתמשים בה כפלטפורמה לעבור למקום אחר. צריך כמה שנים כדי להטביע חותם במקום כזה".

איך תגדיר את האג'נדה האוצרותית שלך?

"חשוב לי שכל אחד שנכנס לתערוכה יבין תוך חמש דקות איך זה קשור לחיים שלו. חשוב לי להגיב מהשטח ולא ממעוף הציפור. התפקיד שלי הוא לא לנסח את ההיסטוריה אלא להגיב בזמן אמת".

משכן האמנים בהרצליה בתקופת השיפוצים (צילום: באדיבות המרכז)

משכן האמנים בהרצליה בתקופת השיפוצים (צילום: באדיבות המרכז)

איך זה שונה ממקומות אחרים – המרכז לאמנות דיגיטלית, CCA?

"אפשר להוסיף גם את ממותה בירושלים. כל אלה מרכזי אמנות ללא כוונת רווח, הם מעטים בסצנה והקיום שלהם חשוב, הם מאפשרים לאמנות לא מחירה להתקיים. כן, השאיפה שלי היא להיכנס לתוך המשפחה הזאת. אני בא מהמשפחה הזאת".

משפחה פריפריאלית?

"כן. לא במקרה מקומות כאלה נמצאים מחוץ לתל אביב. האלטרנטיבה הזאת נדרשת ונכונה. תסתכלי על התוכנייה של מוזיאון תל אביב בשנה וחצי האחרונות – תנועה ציבורית, מאיר טאטי, אורי קצנשטיין. אם תסתכלי על התוכנייה של המרכז לפני שבע שנים תגלי את אותם אמנים. המקומות האלו הולכים היום איפה שאחרים ילכו מחר".

בשנים האחרונות יש לא מעט ניסיונות לעורר את הפריפריה התרבותית – חיפה, באר שבע ועכשיו הרצליה. זאת לא רק תופעה ישראלית. השאלות הן למה זה קורה ואם זה יצליח.

"הפריפריה רעבה יותר, יש דחיפות גדולה לעשות משהו, אבל אתה צריך לפתח את הזהות האישית שלך, אתה לא יכול להתעלם ממה שקורה מסביב. אני לא יודע אם אני כל הזמן אשב בשולה. אני לא מעסיק את עצמי בשלב הזה במה יהיה הלאה או אם אהיה חלק מהתהליך התבניתי הקבוע של להיות בשוליים, לעבור למרכז ואז להיבעט כי לא שמת לב שאתה כבר לא עדכני".

התערוכה "סף" במשכן האמנים בהרצליה (צילום: באדיבות המרכז)

אז איך מביאים אנשים למקום הזה שהוא די חור. זאת אחת הבעיות של היוזמות הפריפריאליות.

"עבדתי תמיד בחורים. אני לא מכיר סיטואציה שבה אני לא נדרש להביא אנשים, כך שזאת לא מעמסה מבחינתי, זה אתגר. את האתגר מפצחים ראשית על ידי דיאלוג עם סוגי הקהלים השונים".

אבל הרצון להגיע לכמה שיותר קהלים עלול לרדד את התכנים ולהפוך את המקום למתנ"ס.

"מתנ"ס זו לא מילה רעה, היא יוצרת קהילה. החוכמה היא לדעת לא להתבלבל. מעולם לא התפשרתי על העניינים האלו, לפעמים שילמתי מחיר. בתערוכות היותר פוליטיות שאצרתי היו עימותים, אבל מבחינתי זה היה דיון וחשוב שהוא יתקיים. אני שואב הנאה גדולה מלראות מישהו עומד מול עבודת אמנות ומבין משהו על החיים שלו".

"סַף", משכן האמנים, יודפת 7 הרצליה,
נעילה ב־3.9