נמר של קנבס

"נמרים", תערוכותו של הצייר יוסף קריספל, עוסקת בציור באמצעות דמותו של דיוויד בואי. ראיון

משפריץ. יוסף קריספל. צילום: עתליה יערי
משפריץ. יוסף קריספל. צילום: עתליה יערי
8 בספטמבר 2013

התערוכה של יוסף קריספל שעלתה בגלריה נגא, "נמרים", מלאה בציורים רבים, עשרות ממש, מרובעים, מאורכים, מעוגלים, שתלויים זה מעל זה וזה לצד זה ומקצתם אף מונחים על הרצפה. בעזרת העושר הזה יצר קריספל אינסטלישן ציורי גדול וססגוני. הדימויים המצוירים מתארים בעיקר את עשרות פניו של האמן דיוויד בואי בשלל תחפושותיו (למעט הבלחות רגעיות של מחוות למאסטרים כמו פיקאסו, ריכטר והאל דיוניסוס). "חשבתי על זה שנמרים הם חיות מצוירות, הם בעצם מאופרים בנקודות או בקווים – ממש כמו ציורים. לכן החלטתי לקרוא לתערוכה החדשה שלי 'נמרים'. חשבתי שמי שיגיע לתערוכה שזה שמה, ופתאום יפגוש בציורים של דיוניסוס או של פיקאסו ודיוויד בואי, יחשוב שהם נמרים גם כן".

קריספל (39), זוכה פרס רפפורט לאמן צעיר לשנת 2008, הוא גם המאסטר שמלמד את קורס המבוא לציור בבצלאל זה שנים רבות, הוליד כבר ציירים אחרים בדמותו ונחשב לדמות דנדית למדי, לכן אולי אין פלא שהוא מתחבר לדמותו הווירטואוזית של בואי. "דיוויד בואי הוא לא האיידול שלי", מזדרז קריספל להעיר מיד בתחילת שיחתנו, רגע לפני שבחיוך חביב הוא גם מתמרמר על התזמון שבו בחר בואי (שיתבייש לו באמת) לעשות קאמבק היסטורי שלא יצא בדיוק זמן טוב לתערוכה, "למען האמת, העניין שלי בבואי הוא בפרסונה רבת הפנים שיצר לעצמו – דמותו כמסכה מאופרת מסקרנת אותי מאוד".

מתפנן בסטודיו. יוסף קריספל. צילום: עתליה יערי
מתפנן בסטודיו. יוסף קריספל. צילום: עתליה יערי

אז איך הפך בואי למושא התערוכה?

"אני אוסף ואוגר דימויים של בואי זה שנים רבות, אבל רק לאחרונה ראיתי בבואי את דמותו של דיוניסוס שבו אני מתעסק כבר עשור. דיוניסוס הוא אל המסכה, אל המטמורפוזות, והוא האמנות. הקליפה שעוטה דיוניסוס היא כזו שאסור להביט בה, מכיוון שהמביט בדיוניסוס צפוי להשתגע או למות. אני מוצא שבואי עצמו, ככזה, הוא דמות מפתה מאוד. בעיקר עניין אותי אלמנט האיפור. בואי כעוטה מסכה. אני חושב שמתחילת דרכי כצייר התעסקתי הרבה בציור כאיפור, ואם לשנייה נחזור לשיח של צילום, אז על הצילום אפשר להגיד שהוא לכידתה של גווייה, ומכאן אפשר להגיד שהציור הוא איפור של פני המת".

אז הציור היה נושא התערוכה?

"ודאי, אני לא עוסק בפרסונות, אני נעזר בהן. הפעם גם התעקשתי עוד יותר להשאיר את המצע של הציור חשוף. היה לי חשוב שהצופה יפגוש מיד את האלמנט הפשוט שבציור ואת ההונאה שבציור. אנחנו מביטים בפנים המביטות בנו, אבל אותן פנים הן לא יותר מתעתוע של כמה משיכות מכחול – אלמנט שהיה לי מאוד חשוב להדגיש".

איחדת בתערוכה בין ציורים של פיקאסו שאתה ציירת, ציור של תמונה של פיקאסו עצמו ותמונות רבות של בואי. איך חיברת את כולם בעינייך?

"היה איזה רגע בעבודה על הסדרה שבו סיימתי לצייר את דיוויד בואי כשהוא מצולם כאילו הובא למאסר, אחרי שציירתי את הציור הזה חזרתי והבטתי בתמונתו של פיקאסו עם ידיו המורמות והוא פתאום נראה לי גם כאילו הוא נשפט על מעשיו. את פיקאסו הבאתי כי אני מוצא בו גם את הדיוניסי שאני מוצא בבואי. באיזשהו מקום הרגשתי שאני מעמיד את שניהם למשפט בגלל פניו הרבות של כל אחד מהם. היכולת לאחד בין כל העולמות היא יכולת השמורה למלאכת הציור המאפשרת זאת. הציור הוא המצע שמאחה את כל העולמות, ולכן אני תמיד ניגש לעולמות שהם מקבילים במידה כלשהי".

הייתה בתערוכה צבעוניות עשירה מאוד, בשונה מתערוכות קודמות שלך. האם גם העיסוק במוות היה פחות ישיר?

"אני חושב שבעצם זה שציירתי הפעם את בואי, ושהוא בחיים, אני מחדיר איזו מידה של חיות לציור. אבל אני לא יודע אם הצבעוניות מעידה על עושר חדש. אני דווקא חושב שלפעמים ככל שהציור יותר צבעוני כך הוא יותר מת. אם מסתכלים נגיד על גופות מאופרות, ככל שהאיפור כבד יותר, כך הן נראות מתות יותר. החגיגה הדיוניסית שהיא הקריאה לחופש, ליצרים ולמיניות היא חגיגה שמאחוריה תמיד יסתתר המוות. תמיד כששואלים אותי מדוע אני עוסק במוות, אני מתקן ומסביר שאני לא עוסק במוות כמו שאני מתעניין בחגיגת הריקבון. כשאני מסתכל על ציורים אירופאיים שהשפיעו עליי, ציירים כמו פרנסואה בושה וחגיגות המנחה שצייר, אני נמשך אל הפאר שבציור והוא זה שמעניין אותי".