נשפריץ אם בא לנו

"פאסיב אגרסיב אקספרסיב", תערוכה קבוצתית שאצר גלעד מלצר, עסקה במקומו ובתפקידו של הציור העכשווי והאקספרסיבי. ראיון

צילום: בן קלמר
צילום: בן קלמר
17 בספטמבר 2013

השפרצות הצבע האגרסיבית ומשיכות המכחול הגסות המכסות בד ענק שגובהו שני מטרים ורוחבו שבעה הן הדבר הראשון שיראה הצופה בכניסתו אל התערוכה שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר. אותו ציור ענקי, לווייתן של ממש, הוא ציורו של מריק לכנר ומתפקד כמו יריית פתיחה סוחפת, הצהרת כוונות שמעכשיו אתם עומדים להיבלע לתוך יער שכולו ציור. התערוכה "פאסיב אגרסיב אקספרסיב", שהציגה שישים ציורים של אחד עשר אמנים, היא לא בדיוק תערוכת תמה עם טענות מוצקות, אלא קודם כל תערוכה על ציור. ככזו היא עושה זאת בהיקף כמעט מוזיאלי, ודווקא בגלל זה, היא כמעט נטע זר בים של תערוכות אוצרות קונספטואלית.

יוזם ואוצר התערוכה הוא העורך והכותב גלעד מלצר (48). מלצר, שמשמש גם עורך כתב העת "המדרשה", מוכר דווקא בזכות הפרויקטים התמתיים שלו המלווים במחקרים מקיפים שעליהם הוא עומל כמה שנים, מחקרים העוסקים בביקורת פומבית של הפוליטיקה הישראלית. כך היה ב"על פי מקורות זרים" שהוצגה השנה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ועסקה במנגנוני ההסתרה של המדיניות הישראלית וכך גם היה בתערוכתו שעלתה במאי בירקון שבעים בשם "פרס היצירה הציונית", ובה הדגים מלצר הצעות ביקורתיות לפרס השנוי במחלוקת של משרד התרבות והספורט. בשביל מלצר העבודה על התערוכה הייתה כמו "ספלאש של צבע באמצע החיים", תערוכה עשירה שעוסקת במה שקרה וקורה במדיום הציורי.

התערוכה נעזרת במונח הפסיכולוגי "פאסיב־אגרסיב" כדי לבדוק אם ניתן לומר שהציור הישראלי החדש עמוס באקספרסיביות מרדנית ובו־זמנית מלא בעידון והשתלטות על היצר בעזרת עבודות של ציירים מכמה דורות שונים. המונח המוכר, שנמחק מהספרות המקצועית, נטבע לראשונה בצבא האמריקאי בידי פסיכולוג בשם קולונל וויליאם מנינגר. מנינגר טען בזמנו שחיילים המסרבים לציית לדרישת הצבא לפעול בדרך שתסכן את חייהם סובלים מהפרעה נפשית שאותה כינה "פאסיב־אגרסיב". "זה הרי מטורף בעצם", מספר מלצר, "אותו קולונל החליט לזהות כל פעולה של הפניית עורף, או חוסר צייתנות אנושית, כהתנהגות שמכילה פוטנציאל אגרסיבי. אני מבין שזהו אולי פישוט של הטענה של הקולונל, אבל אם נשאיל אותה לעולם האמנות, אז ניתן לומר שכל פעולת עידון שיפעיל הצייר בציור יכולה להיתפס כפעילות פאסיבית, כמקום שבו האמן רוצה להביע יותר, אבל גבולות המסורת או חוקי המדיום מגבילים אותו. במובן הזה אפשר לחשוב על ג'קסון פולוק כמי שחי את ההתגשמות האולטימטיבית של חלומו של כל צייר, ככזה שלא מפחד להשפריץ. אותי עניין המקף שבין שתי המילים, בין האגרסיבי לפסיבי, בין ההתפרצות הכוחנית לבין העידון מלא השליטה, ובחרתי לתערוכה עבודות המציגות את כל המנעד שבטווח הזה".

חתיכת שפריץ. מתוך עבודתו של מריק לכנר
חתיכת שפריץ. מתוך עבודתו של מריק לכנר

אז מה למדת על הציור האקספרסיבי החדש הזה?

"אני חושב שזהו ציור שפועל על אף המסורת של ציור ישראלי, שמצליח למרות ההיסטוריה של המושגיות הציורית, של דלות החומר, של מינימליזם ושל פוסט מינימליזם, לפעול בדרך אחרת. ציור שמתעקש להיות לא מגויס, ולא רק שהוא לא מגויס, הוא כמעט לא לוקאלי. זהו ציור שמתענג על עצם היותו, שמתמסר למדיום ולא מתנגד לו ואחרי לפחות שני עשורים של החייאה והריגה של הציור, אני חושב שזהו ציור שחשוב להבין אותו. כי אם יש משהו שלמדתי על ציור בשני העשורים שלי בניו יורק הוא שכל פעם שמחזירים לחיים את הציור, עושים זאת דווקא דרך האקספרסיוניזם, ואם לעשות פרשנות פסיכולוגיסטית למהלך היסטורי, אז הייתי אומר שאם כבר להחזיר לחיים משהו שהוא מת – אז בשיא הכוח. כי אם כבר להיהרג אז בקפיצה מהגולדן גייט ולא מגשר הירקון".

אפשר גם להגיד שזהו ציור שמעיד על ההתרחקות של האמנות הישראלית מהלוקלי ועל הכמיהה שלה להשתייך למה שקורה מחוץ לפרובינציה?

"אני חושב שכן. אני חושב שאין שום דרך לקשור את הציורים הללו דווקא לישראל, הם היו יכולים להיות בכל מדינה אחרת. כשהתחלתי לעבוד על התערוכה ידעתי מראש שאני רוצה להביא אמן כמו אבנר בן־גל, כי הציור שלו, שעמו הוא עובד ושכמותו אנחנו מכירים כבר מתחילת שנות התשעים, הוא בעל משמעות גדולה ליצירה הישראלית. בן־גל מבחינתי היה מהראשונים שחזרו לסוג כזה של ציור, ציור שהדור שלפניו בז לו. זהו ציור שהוא אקספרסיבי, דשן ואפילו אלים. זהו ציור שמנכיח את עבודת הציור עצמה וככזה הוא עוד מתמקצע ומשתכלל בתוך עצמו. אבל באותה נשימה גם היה לי חשוב לשים לצדו עבודות של ציירים שעובדים אחרת ממנו, לכן הזמנתי גם את יהודית לוין, את יעקב מישורי ואפילו גם ציירים שהם פחות מוכרים".

ולמרות העיסוק במדיום אתה מסיים את הטקסט האוצרותי שלך בציטוט הפוליטי "ישראל היא פאסיב־אגרסיב"

"זהו ציטוט של המשוררת שירה סתיו, המתארחת בקטלוג, שעלה בעקבות שיחה שלנו על התערוכה וזהו משפט שבעיניי הוא נפלא ואיום ונורא. אני חושב שמנינגר הפסיכולוג היה מזהה את ישראל כמקום שהוא מאוד פאסיב־אגרסיב, כי למרות העידון והתרבות, יש מתחת הרבה אגרסיה. אפשר רק לחשוב על המשפט 'צה"ל יגיב במקום ובזמן שמתאימים לו', זוהי ההוויה הישראלית, אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לא לוותר, לא לאהוב, אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות להיכנס לכם ב'אימאימא' שיבוא לנו". או כמו שהמפקד שלי בצבא היה אומר 'תחשבו על עונש'".