ספר האמן של רונה יפמן ישנה לכם את ההשקפה על מיניות

כמו שקורה עם יצירות משפיעות באמת, מי שראה את התצלומים המוקדמים של רונה יפמן בגיל הנכון, כבר לא יראה מיניות ומגדר באופן שבו ראה אותם קודם. בחמישי (4.8) יושק בגלריה זומר הספר "Let It Bleed", המשך לתערוכת יחיד גדולה באותו שם שהוצגה בגלריה פרטיסיפנט בניו יורק ב־2010 וכללה את מה שיפמן מתארת כ"תמצית של הפרויקט הארוך והגדול הזה שקשור לסיפור שלי עם גיל ועם אלבום המשפחה, שנהפך למעשה לארכיון כאוטי ומיתולוגי מבחינתי".

הסיפור שלה עם גיל, אחיה הצעיר ואמן מוערך בזכות עצמו, החל ב־1995, בתיעוד אינטנסיבי ופיוטי של חיפוש והחלפת זהויות מגדריות ואחרות ושל היחסים המיוחדים ביניהם ובינם לבין שאר בני המשפחה (המכילה) בפרבר מנומנם. "העבודה הזאת הייתה במידה רבה ההתחלה האמנותית של שנינו, כי אז עדיין לא היינו אמנים, אלא אנשים צעירים שהפכו את עצמם לדמויות כדי לשרוד את החיים, לפרוץ את חומת האפרוריות והקיבעון שחשנו מסביב. יצרנו לעצמנו עולם צבעוני ומיוחד ותיעדנו אותו במצלמה. העולם הזה, שהיה ברובו פרפורמנס, היה אלטרנטיבה למציאות וגם שינה אותה. לא יכולנו לדעת את זה מההתחלה, כמובן, אבל במהלך השנים הפנטזיה הפכה למציאות ובאיזשהו רגע נוצר טשטוש גבולות: בין תיעוד לפיקציה, בין אמנות וחיים, בין מה שאנחנו לדמויות שיצרנו. כשמסתכלים בעבודה עצמה זה גם לא ממש משנה. זה עולם, בועה, שיש בו הרבה דברים, והוא מתקשר עם הצופים באופן אינטימי".

חמישה ספרי אמן נוספים שכדאי לחפש

בתשע השנים האחרונות חיה יפמן (44) בניו יורק, שם היא גם מלמדת ומציגה, במקביל להמשך פעילותה גם בישראל ובמקומות אחרים. לצורך העבודה על התערוכה ועל הספר נברה יפמן בארגזים ובתיקיות שנאגרו אצלה במשך שנים. "ההזדמנות לתערוכה בפרטיסיפנט, השהות המרוחקת בניו יורק והמלגה שקיבלתי עבור התערוכה אפשרו לי לגלות מחדש את החומרים שצולמו ולהביא אותם לכדי ניסוח ולתצוגה המדויקת שלהם", עד שליטל ביג מן, הוצאה עצמאית ואקסלוסיבית של ספרי צילום, הציעה לה להפוך את התערוכה לספר: "הספר כמו רצה להתנסח מעצמו. זה היה תהליך ארוך, כמו לספר סיפור שיש לו קו ליניארי של זמן דפדוף והתבוננות, אולם הוא כאוטי וחסר נרטיב מוגדר, כמו החיים. וזה גם מצולם כמו בחיים – בסוגים שונים של מצלמות ופורמטים. החוויה של הדפדוף בספר היא לדעתי אינטימית כמו צפייה בסרט, אולי צפייה ביתית. חוויה של ניתוק מהסביבה וכניסה לתוך מסע התבגרות, שיר אהבה, או כמו שחברה טובה שלנו תיארה את זה – שיט בסירה לשום מקום".

בפתיחה של הסרטון שמתעד את התערוכה, את לובשת חולצה עם אימג' שלך שהוצג בתערוכה קודמת ואומרת על המצולמת "This girl doesn't give a fuck" . "לא לשים זין" זה האידיאולוגיה שלך?

"העניין הוא האומץ להיות ולחיות כאדם שחושב עצמאית, יוצר וחוקר שחי באופן האותנטי לו ללא פחד או לחץ חברתי של 'מה יגידו'. אלו האנשים והדמויות איתם אני בוחרת לעבוד, מזדהה ומעריכה. זוהי תכונה שמעניין אותי להבליט וזה אידיאולוגיה ואטיטיוד. ראה ערך סוקרטס, דאדא, דור הביט, אקזיסטנציאליזם, הפאנק־רוק המקורי ועוד. אם אנחנו נכנעים ללחצים שמפעילה עלינו מערכת מסיבית שמנסה לשלוט באנשים כלכלית, אידיאולוגית ופסיכולוגית על ידי לחצים והפחדה, הרי שנהפוך להיות אנשים מתוסכלים ומרירים. בכל אחד יש משהו שייחודי לו, משימה ייחודית שניתנה לו, והיופי והאושר נמצאים לדעתי ביכולת לחיות את זה ולבטא את זה בחופשיות, ללא ביקורת עצמית וללא פחד".

"Let It Bleed" יושק בגלריה זומר, שד' רוטשילד 13 תל אביב, חמישי 20:00 (4.8)