צלילי הכרם

ערב פתיחת המרכז החדש לאמנות של המדרשה בכרם התימנים, האוצר והמנהל דורון רבינא מספר על העבודה מול העירייה, על מקום הכסף באמנות ועל החיכוכים עם תושבי השכונה

דורון רבינא. צילום: יולי גורודינסקי
דורון רבינא. צילום: יולי גורודינסקי
8 בינואר 2014

עוד מסמר בארון הג'נטריפיקציה שסוגר על השכונה או בשורה חדשה שתצליח להנגיש אמנות עכשווית להמונים? מחר (חמישי) יוסר הלוט מעל הירקון 19 – המרכז לאמנות, תרבות וחינוך של המדרשה שממוקם בשולי כרם התימנים, ומשתרע על שתי קומות בשטח כולל של 500 מ"ר. באירוע ההשקה תיפתח תערוכה של בוגרי התוכנית ללימודי המשך של המדרשה, שאותה אוצרות רותי סלע ומעין אמיר. המרכז החדש יחליף את הגלריה הוותיקה של המדרשה שפועלת כבר 18 שנה בדיזנגוף 34, ותיסגר השבוע.

המרכז השאפתני יכלול גלריה לאמנות עכשווית, ישראלית ובינלאומית שתציג שלוש תערוכות במקביל, חלל הקרנה לווידיאו וקולנוע, חלל לימי עיון וכנסים, פעילויות קהילתיות, הרצאות פתוחות לציבור, ספרייה, ארכיון דיגיטלי לחינוך לאמנות ועוד. "המחשבה על המרכז הייתה כפולה", מסביר דורון רבינא
(41), אמן, אוצר ומנהל המדרשה. "קודם כל רצינו להגדיל את נפח הפעילות שלנו. לא רק להציג תערוכות אלא גם לעסוק בקולנוע, בפעילויות קהילתיות ובשיתופי פעולה עם מערכת החינוך בתל אביב. לצד זה, המעבר למרכז החדש מסמל איזשהו שינוי שהמדרשה עברה בשנים האחרונות שהוא גם מבני וגם אידיאולוגי, מבית ספר לאמנות הפכנו לפקולטה לאמנויות. השינוי האידיאולוגי הוא מעבר מתפיסה אוטונומית של אמנות לעיסוק במניפה רחבה יותר של תרבות חזותית, והמרכז אמור לבטא את רוחב היריעה הזו. אם פעם למדרשה הייתה גלריה, היום גלריה היא רק סעיף אחד בתוך שלל הכיוונים שאנחנו עוסקים בהם".

למה היה לך חשוב להוביל את המהלך הזה?

"בסופו של דבר, זה מתוך רצון לחזק ולעורר את תחום האמנות הפלסטית, לאפשר לו להתחכך בתחומים נוספים שייצרו לו מראות ביקורתיות וגם כדי להעשיר את מנעד הקורסים שלומדים בבית ספר לאמנות. שמי שלומד אמנות יוכל ללמוד גם קורסים בעיצוב ובקולנוע ובמבחר תחומים משיקים. רציתי לעדכן את כל מה שקשור בשאלות של מיומנויות רלוונטיות ליוצר צעיר, את הזליגה בין התחומים שמייצרת את התרבות העכשווית".

קשה להיפרד מהגלריה הנוסטלגית בדיזנגוף, שאתה עצמך אצרת במשך כמה שנים?

"לא. המקום הוא קפסולה שהייתה הולמת לתערוכות קטנות הקף ותמיד לתערוכה אחת בלבד. החלל החדש מאפשר בממוצע בכל ביקור שלוש תערוכות בו זמנית. הגלריה בדיזנגוף, כמו רוב הגלריות בתל אביב, היא נחבאת אל הכלים, נמצאת בחצר אחורית. המרכז החדש הוא חזיתי לרחוב, שני הקירות שלו הם חלונות פתוחים וזה מסמל את הרצון של המרכז הזה להיות במגע עם העולם שבחוץ. להיראות ולאפשר מפגש לא מתוכנן של אנשים עם המרכז. להפעיל את הסביבה".

למעשה, אפשר לומר שעוד בטרם פתיחתו יצר המרכז מפגש לא מתוכנן עם תושבי כרם התימנים והוביל אותם לפעולה, אלא שמדובר בפעולת מחאה. ועד השכונה לא מרוצה מכך שהמרכז החדש נבנה במתחם של מלון רויאל ביץ', שחויב על ידי העירייה להקצות את השטח למטרות ציבוריות. המדרשה אמנם זכתה במכרז של העירייה, שבהתאם לו הם נדרשים לשלם לה שכר דירה נמוך במיוחד של 6,000 ש"ח בחודש, אך תושבי השכונה מתלוננים שהדבר נעשה ללא שיתוף הציבור ובניגוד לרצונם להקים מרכז קהילתי במקום. כמה עשרות פעילים אף הצטרפו לאיוונט בפייסבוק שמטרתו לארגן הפגנה במקביל לאירוע הפתיחה. "כל הפעילויות שלנו פתוחות בחינם לקהל הרחב והמדרשה משקיעה הרבה משאבים כדי לייצר פעילות לטובת הציבור", מסנגר רבינא. "כל מה שקשור לעירייה ולמלון, זאת לא האחריות שלנו. יכולנו לשכור חלל במקום אחר, אבל ברור שהתנאים פה נוחים יותר ומאפשרים לנו להשקיע את המשאבים בפעילות במקום בשכר הדירה".

ניסיתם לדבר עם תושבי השכונה?

"כן. הביקורת של אנשי כרם התימנים היא שלא נעשה שיתוף של הציבור. זה שלב שקדם לבחירה בנו וזו חזית בין העירייה לתושבים. בלי שנדרשנו לכך, חלק מהאתוס של המדרשה בכל הפעילויות שלה הוא לפעול בתוך ובשיתוף הקהילה. אנחנו עושים את זה בטירה, בכפר סבא, בדרום תל אביב, ואנחנו גם עומדים לפתוח בדיאלוג עם הקהילה הקרובה של תושבי כרם התימנים כדי לחשוב על אופני שיתוף פעולה ויצירה משותפת, גם בתוך המרכז וגם בשכונה עצמה. אז כמו שוועד השכונה אומר, הקושי שלהם הוא לא עם המרכז, אלא עם הדיאלוג שנעשה או לא נעשה עם העירייה. בכל מקרה אנחנו נפגשים השבוע עם 20 נציגים של השכונה, כדי להתחיל במחשבה משותפת על הפעילות שלנו איתם".

מה עם הביקורת על כך שהמרכז הוא עוד תוצר של הג'נטריפיקציה, ושל האשכנזים האליטיסטים שבאים להחליט בשביל תושבי הכרם מה הם צריכים ומה נכון להם?

"בדיוק הפוך. קודם כל אנחנו לא באים לפעול בשביל תושבי כרם התימנים, אלא למען כל תושבי תל אביב, כולל יפו, כולל דרום וצפון העיר, אבל אנחנו כן רוצים להצדיק ולתת משמעות למיקום הגיאוגרפי בסמיכות לכרם התימנים. אם נצליח למשל לייצר פעילות שתעסוק בהיסטוריה של כרם התימנים ובהיסטוריה של התימנים בארץ בכלל, זה משהו שהוא לא רק אינטרס קהילתי מיידי אלא גם רווח תרבותי רחב יותר. אנחנו לא יכולים לענות על כל הצרכים של הקהילה הקרובה, וזה גם לא המנדט שקיבלנו, אבל אנחנו מאוד מעוניינים ללמוד מהמפגש שלנו עם אנשי כרם התימנים. אגב, בהקשר הטעון הזה, זה קצת מצחיק אבל אני בדיוק עובד עכשיו על ספר אמן שעוסק במפגש תרבויות בין יהדות תימן ובין יהדות וילנא, ככה שאי אפשר להגיד שאני לגמרי מנותק".

הכוונה שלכם היא להנגיש את האמנות לציבור הרחב?

"הפעילויות שלנו כוללות גם תיווך של אמנות עכשווית באמצעות הדרכות, מפגשי אומן, כנסים וימי עיון סביב התערוכות. זאת אומרת שאנחנו לוקחים אחריות נוספת על המפגש של האמנות עם הציבור. אנחנו רוצים לייצר מגע עם אוכלוסיות שונות בתל אביב ומחוצה לה. אז אנחנו כן רוצים להנגיש, אבל זה לא שהאמנות תשתנה בשביל ההנגשה אלא רק אופן התיווך".

האם אפשרי בכלל לתווך בין האמנות העכשווית להמונים?

"אנשים מגיעים למוזיאון ופוגשים אמנות שמפנה להם את הגב. גם אנשים שהם צרכני תרבות והולכים להופעות מחול, מוזיקה ותיאטרון, מרגישים שהאמנות מעליבה אותם או לא ברורה להם או לא מושיטה יד לדיאלוג. התשובה הרצינית שיש לי בהקשר הזה היא ששיעורי האמנות בבית הספר הולכים ומצטמצמים, וזה תהליך של מספר שנים שדחק את האמנות מחוץ למערכת החינוך ומחוץ למקצועות הליבה, מה שאומר שמצד אחד בונים מוזיאונים ומוסדות תרבות יקרים מאוד ומצד אחר לא מכינים את הציבור למפגש איתם. נוסיף על זה שכניסה למוזיאונים אפשרית רק לאנשים שיש להם כסף, לאנשים שהאינפורמציה מגיעה אליהם וששומעים על הפעילויות המוזיאליות, ונקבל מצב שבו רבים נשארים בחוץ. למשל במגזר הערבי אין כמעט בכלל שיעורי אמנות. השאיפה של המרכז היא כפולה בהקשר הזה – גם לייצר תרבות, ומצד שני לקחת אחריות על המפגש בין אמנות לבין קהילות שלא מגיעות למוזיאון".

נראה שבשנים האחרונות המוסדות הציבוריים והאקדמיים לאמנות נחלשים ואמנים צריכים להסתמך יותר ויותר על כל מיני מלונות וירידים ומוסדות פרטיים. איך זה משפיע על שדה האמנות?

"קודם כל צריך להפריד – אנחנו לא שותפים של המלון. באותה מידה זה היה יכול להיות מרכז ליהדות מתקדמת. זאת שאלה כללית על כסף פרטי והיא מסובכת באותה מידה כמו השאלה על כסף ציבורי. כשכסף מגיע, הוא מגיע עם סט של ציפיות מוצהרות ולא מוצהרות ולפעמים גם תביעות, צנזורות, ניסיון להכתיב סדר יום. אני מרגיש שהשותפות שלנו עם העירייה היא בדיוק המפתח ליצירת עצמאות אמנותית, אוצרותית ומחשבתית, ואלה, אגב, תנאי היסוד שאיתם יצאנו לדרך. הדברים האלה מעוגנים בחוזה. אבל הקפיטליזם מכופף את היד לאמנות ולתרבות כל הזמן, והרבה פעמים נראה שידה של האמנות היא על התחתונה. דווקא במרכז שהוא ללא מטרות רווח, ושפועל מתוך חופש אמנותי מוחלט, זאת אמורה להיות טריטוריה חופשית מאילוצים כלכליים, מאג'נדות זרות, מפשרות ערכיות. מבחינתי אנחנו נותנים מתנה גדולה לחיי התרבות בתל אביב. ומקבלים גם הרבה בחזרה בזכות המגע שלנו עם הציבור הרחב. בתוך אקלים קפיטליסטי וכוחני ורווי אינטרסים, אני יכול להבטיח שהמקום הזה יהיה פעיל ואמיץ ועצמאי וקשוב לקולות שבדרך כלל לא נשמעים".