שיר האאוטסיידר

מערכת הלבוש הבולטת בקולקציית הריזורט של המותג Band of Outsiders מורכבת מחליפת פשתן נינוחה בוורוד חיוור הנלבשת מעל סוודר גרפי עז צבע – פרשנות סרוגה לפרשנות האישית והמצוירת שהעניק גיא ינאי לציורו האייקוני של דיוויד הוקני "A Bigger Splash”.

העבודה על קולקציית קדם־האביב של המותג החלה בטרם נוצר הקשר בין ינאי לסקוט סטרנברג, מייסד ומעצב המותג. ואולם האסתטיקה של האמן התל אביבי, שהייתה מעורבת ביצירת שש מהמראות הבין־עונתיים, היא זו שללא ספק מניעה ומחברת בין האוסף כולו. “הקשר בין המותג לביני נוצר כשחברה טובה של מייסד המותג ראתה כמה עבודות ומונוגרפיות שלי ביריד אמנות בלוס אנג'לס וקישרה ביני ובין סקוט סטרנברג. מהרגע שעלה הרעיון הדברים נסגרו מהר מאוד: בשיחת סקייפ בודדה והתכתבות של כמה אימיילים", הוא מספר לנו בראיון, שנערך מיד לאחר ערב הפתיחה של תערוכת היחיד שלו בגלריית לה מונטאז' בבוסטון, על תהליך העבודה הטרנס־אטלנטי, על הקשר בין אופנה לאמנות מנקודת מבטו ועל הפוטנציאל שקיים בתעשייה המקומית.

הוא התעניין מראש בעבודות ספציפיות או שהיה תהליך משותף שהביא להתפתחות של ציורים חדשים במיוחד עבור הקולקציה?

"הוא הציג בפניי את לוח ההשראה שלו לעונת הריזורט והפנה אותי לעבודות שלי שעניינו אותו לשם הפרויקט. מכיוון ששנינו וורקוהוליקים, העבודה התקדמה מהר מאוד מתוך דיאלוג מתמשך, כשאני מעביר לו עוד עבודות ועוד חומרים שחשבתי שיעניינו אותו. כבר בשיחת הסקייפ הראשונה שלנו הוא שיתף אותי ברצון להוסיף דמות של ציפור לאוסף והציג בפניי הדפס ישן שמקורו בפולין ולא היו לו את הזכויות להשתמש בו. מיד נעניתי לאתגר והתחלתי לחקור את ההיסטוריה של ציור ציפורים. התעמקתי במיוחד בעבודותיו של ג'ון ג'יימס אודובון, חוקר ומאייר ציפורים אמריקני מופלא, אבל גם ביקשתי מכל מכריי לשלוח לי דימויים של ציפורים שאהובים עליהם במיוחד. בסופו של דבר בחרתי בציפור שיר לבנת גרון ממשפחת הדרוריים. ציירתי אותה כ־30 פעמים, כאשר מפעם לפעם בניתי את החזות המוכרת שלה מחדש. אני לא בטוח שזה ציור שעומד בפני עצמו – הוא נוצר במיוחד לקולקציה ולא הייתי מציג אותו ללא קשר אליה, אבל אני מחבב מאוד את הציפור הסופית".

אתה היית בסטודיו בתל אביב והוא בלוס אנג'לס. איך בעצם מתנהל תהליך העבודה במרחק עצום?

 "למזלנו אנחנו חיים בעידן נהדר שבו אפשר ליצור קשר בקלות, ויכולנו לפתח את הדברים באימיילים, בקבצים בדרופ בוקס, ולהתעדכן כל הזמן. כל זאת אף על פי שסקוט נמצא הרבה בנסיעות, והסטודיו שלי פועל רוב הזמן במתכונת של מרפאת שיניים, תשע עד שש. למעשה, כשאני חושב על זה, ההתנהלות הזו פשוטה יותר מהאפשרות שהייתי באל איי וזמין לעבוד אתו באופן אישי – כי אז היה מתבזבז הרבה זמן על נסיעה, קפה, אכילת ביסקוויטים והנהלים החברתיים. בזכות המרחק תהליך העבודה נהייה ממוקד וסמכתי על הבחירות שלו לחלוטין".

מה מבחינתך משתנה בציורים שלך או בתפיסה שלהם כשהם הופכים לבגד ופוגשים בגוף?

 "זו שאלה טובה, ואני מניח שמסיבה זו הייתי מוכן להיכנס לפרויקט כזה רק עם מישהו שאני מאוד אוהב ומעריך את העבודה שלו. זה שנים שאני עוקב אחרי בנד אוף אאוטסיידר, והעובדה שסקוט הגיע לאופנה מרקע של קולנוע מאוד ריגשה אותי – הוא באמת התחיל כאאוטסיידר לעולם האופנה. במהלך 10־20 השנה האחרונות התמורות בין עולם האופנה לאמנות הפכו למסעירות יותר ויותר. קורה שאופנה חוזה את מה שיקרה באמנות ולפעמים האמנות מקדימה או מחלחלת לתוך האופנה, אבל שני העולמות תמיד מביטים זה על זה. אני יודע שסקוט מאוד פעיל בסצנת האמנות, במיוחד בזו של לוס אנג'לס. בעבר הוא כבר שיתף פעולה עם אמן המולטימדיה סאם דורנט על קולקציית חולצות מצוינת. אני שמח שהעבודה שלי הצליחה להקדים חזון מסוים וכמובן שהיא מקבלת נופח אחר כשהיא עוברת לבד והופכת לסוג של קולאז' שמעורבת בו גם עבודת רקמה. המעבר שינה את הקונטקסט של העבודות שהפכו מציור לבד העוטף גופה של אישה, שבעיניי אין דבר יפה מזה".

 למה לדעתך שיתופי הפעולה בין אמנים למעצבים ישראלים הם כה נדירים? האם יש מעצב ישראלי שהיית רוצה לעבוד אתו במיוחד?

 "אני חושב שיש המון כישרון בישראל ובתל אביב ושיש אנרגיה מדהימה בעיר, תחושה של חופש. האמן הישראלי במקור דניאל סילבר עשה שיתוף פעולה מעניין מאוד עם המותג השוודי אקנה, כך שדברים בהחלט יכולים לקרות. האתגר המרכזי הוא לחבר בין האמן המתאים לפרויקט, בין המעצב, לבין מי שנכון לו לעבוד אתו. האם ארצה לשתף פעולה עם מישהו מקומי? אני מניח שזה תלוי בפרויקט ובהצעה, אני באופן כללי מלא הערכה למעצבים רבים שעובדים פה".