מצלמה שבורה

אלהם רוקני יצאה לתעד באופן מקורי ומלא מודעות את נופי שכונת ילדותה באירן. התוצאה היא קולנוע שמנסה לחצות גבולות פיזיים ורעיוניים, גם אם לא תמיד בהצלחה

מתוך "יוסף עבאד" (אלהם רוקני)
מתוך "יוסף עבאד" (אלהם רוקני)
2 במרץ 2014

אלהם רוקני – יוסף אבאד, מוזיאון תל אביב, נעילה: 26.4

אלהם רוקני היא אמנית צעירה שנולדה באירן, עזבה את מולדתה עם משפחתה בגיל 9, ומאז אינה יכולה לשוב אליה. תערוכתה "יוסף אבאד" המוצגת במוזיאון תל אביב באצירתה של ענת דנון־סיון, מציגה אוסף עבודות וידיאו וטקסט הנובעים מסיפורה האישי. הגירה וגעגוע, גלובליזציה, שפת אם ונתק אמנותי ומדיני הם החומרים המרכיבים את עבודתה, ובאים לידי ביטוי הן בניסיונות סמליים לחזור אל המולדת, והן בהחצנת המגבלות ואי האפשרות לעשות כן.

את הסקרנות והכמיהה לנופי ילדותה מספקת רוקני באמצעות מיני־ריגול. היא "מגייסת" אמנית אירנית־אמריקאית שפגשה באקראי בביקור בארצות הברית, ושולחת אותה למשימות צילום בשכונת ילדותה יוסף אבאד ובבית הספר סג'אדיה שבו למדה. תיעוד הווידיאו החובבני מוקרן בתערוכה, כשברקע שומעים את הנחיותיה של רוקני המשוחחת עם שותפתה בפרסית ומנחה אותה כיצד לצלם. כך, הסרט מציג במקביל הן את הפן הנראה – נופי ילדותה של רוקני, קולות ההמולה בבית ספרה, מראות עירוניים ליליים וכיו"ב – והן את הפן הנסתר הנובע מן היחסים הבעייתיים בין אירן למערב בכלל ולישראל בפרט, המגולם בהכרח ליצור את העבודה בשלט רחוק תוך שיתוף פעולה עם "סוכנת" מקומית. לכך נוספת הידיעה כי לקראת סיום הפרויקט החליטה האמנית השנייה לפרוש ממנו, על רקע חילוקי דעות על מידת הפוליטיות שלו וכנראה שגם מחשש לזיהויה. בעקבות זאת, הסרטים וההתכתבות בין רוקני לשותפתה לשעבר מוצגים כשחלקה של השותפה מוסווה.

מתוך "יוסף עבאד" (אלהם רוקני)
מתוך "יוסף עבאד" (אלהם רוקני)

עבודה נוספת מציגה מוכר זקן בחנות מזכרות מסתורית המספר על עובד שנעלם לאחרונה לאחר שהסתבך, לא ברור לגמרי עם מי ועל מה, ולכן הצופה נאלץ להשלים פרטים בעצמו. בעבודה האחרונה מוצג סרט של סרט – תיעוד וידיאו שצולם באולם קולנוע בטהרן בשעת הקרנת קומדיית פשע מקומית. שלוש דרגות של גנבה מוצגות פה – הגנבה שסיפורה מתואר בסרט, גנבת הסרט מבית הקולנוע באמצעות צילומו בעת ההקרנה, וגנבת הגבול, שמאפשרת לצופה לא סתם לצפות בסרט אירני, אלא לצפות בסרט אירני המוקרן באירן, וכל זאת בעודו יושב בתל אביב.

גנבה, הצצה, הסתננות, התקה ובעלות, הם מושגים המאפיינים את התערוכה. אלו מושגים מרכזיים בעלי היסטוריה אמנותית וקולנועית ארוכה, ממרסל דושאן עד סופי קאל, אולם בניגוד למקוריות, להפתעה ולכושר ההמצאה שניכרו בעבודות הציור והרישום שהציגה רוקני בעבר, הפעם התמטיות שלה אינה מחדשת הרבה. למעשה, העיסוק התיאורטי הנרחב של התערוכה והטקסטים הנלווים לה בהיבטים כלליים של תחבולה וערטולה, הוא החלק הפחות מעניין בה. העבודות נשענות על בסיס מושגי יציב ומוכר, הנוגע בתיאוריה של צילום ועדות, בהיסטוריה אלטרנטיבית, באמנות היומיום, ביחסי הקולנוע והאמת ובתקפותה של פעולה. אם להשתמש בז'רגון של עולמות הספרות והקולנוע, סיפור טוב כבר יש פה, אך לעתים נדמה שמרוב הסוואות והסתייגויות פנימיות – כפויות ו/או בלתי נמנעות ככל שלא יהיו – הוא קצת הולך לאיבוד.

השורה התחתונה: קולנוע שמציג את הניסיון לחצות גבולות תרבותיים ופוליטיים, אך גם את אי יכולתו לעשות כן