אקורד צורם: הצפייה ב"אטלנטיקה" צריכה להגיע עם אזהרת טריגר

הצפייה ב"אטלנטיקה" צריכה להגיע עם אזהרת טריגר. אם יש בכם שמץ של מודעות פמיניסטית, יש סיכוי טוב שהפרק הראשון לא יירד לכם טוב בגרון. אבל מילא פמיניזם, הטריגר האמיתי צריך להיות עבור מי שנהנה מטלוויזיה טובה. כשחברי הלהקה שעל שמה קרויה הסדרה יושבים מאחורי הקלעים ודנים בשאלה אם הכוס של הזמרת החדשה שלהם מגולח או לא ומעירים שהיא בטח מזדיינת כמו דג קר, ובסצנה אחרת בחורה צעירה ונורמטיבית למראה משתמשת במילים "מזדיינים בתחת" ו"קוקס" כעלבונות, זו לא רק מיזוגניה או הומופוביה (הראשונה עדיין בכל מקום, אבל לשים את השנייה על המסך זה מיושן ולא רלוונטי) – זו כתיבה גרועה.

כנראה לצופה הישראלי מהז'אנר שמצביע ביבי, חושב שכל הערבים צריכים למות ושמי שלובשת חצאית מיני בטח רוצה שיאנסו אותה, זה לא יפריע. הוא כנראה יתלהב מאווירת הרוקנ'רול נוטפת הטסטוסטרון שכבר חלפה מן העולם לפני שני עשורים, אבל התרבות המיליטנטית שלנו מתעקשת להמשיך לאונן עליה. אין שום דבר מגניב, אדג'י או מעורר מחשבה בתסריטים בהמיים מהסוג הזה, ודאי לא כשהם מופיעים ללא טיפה של מודעות עצמית או ביקורת סמויה, אלא עם תחושה שרגע אחרי שקראו "קאט" הגברים על הסט טפחו זה לזה על השכם והלכו לשתות בירה ולתהות אם נערת המים מגלחת את הכוס או לא.

הזרות של "אטלנטיקה" כטקסט מיזוגני, עצל, רדוד וקלישאתי בולטת אף יותר כשלוקחים בחשבון שרק לפני כמה חודשים שודרה באותה הפלטפורמה "איש חשוב מאוד", שהציגה באופן מורכב ואינטליגנטי את הפרופיל של הגבר הישראלי. הנה המידע האובליגטורי: אלון חמאווי, שלומי קוריאט, אנדריי בר ובני אלדר משחקים את חברי להקת אטלנטיקה הירושלמית שבסצנת מריבה חביבה מאוד (אם כי שחוקה) בתחילת הפרק הראשון מתפרקים ובסוף הפרק הראשון חוזרים לנגן יחד (אם ניגשתם לפרק הראשון ללא אזהרת מיזוגניה, הומופוביה או רצח ארנבים – תסתדרו בלי אזהרת ספוילר). טל פרידמן מופיע על תקן המנהל, אך בפרק הראשון אין לו מספיק שורות כדי לעמוד על טיב המשחק הדרמטי שלו.

ובכל זאת, כמה מילים טובות: עודד דוידוף מביים את הסדרה בכישרון רב, שחבל שלא מושקע ביצירות דומות יותר ל"הכל דבש" העילאית שביים; אנדריי בר (MC גוגה, סולן לוס כפרוס) מתגלה כשחקן טבעי שגונב את ההצגה אפילו משלומי קוריאט; והמוזיקה, שהייתם מצפים שתיישר קו עם התסריט, מתגלה כלא רעה בכלל. זה לא מפתיע כשהאיש שעומד מאחוריה הוא רן שם טוב, שככל הנראה לא מסוגל ליצור שיר שאינו כיפי. אמנם זה מעודד, אבל דווקא ברמה העלילתית זה לא כל כך עובד, כי אם כבר להקה מתנהלת כאילו השנה היא 1995 וגרופיות עוד רגע באות למצוץ להם בוואן אחרי ההופעה (בחיי שחשבתי במשך דקות ארוכות שמדובר בדרמה תקופתית ועצרתי לבדוק את ההודעה לעיתונות) – המוזיקה שלהם אמורה להיות דושית בהתאם.

השורה התחתונה: ברבריות זה משעמם