"בוג'אק הורסמן": מצליחה להימנע מקלישאות

"בוג'ק הורסמן", סדרת האנימציה הראשונה של נטפליקס, מנצלת לטובתה את חוקי הז'אנר

מתוך התוכנית "בוג'ק הורסמן"
מתוך התוכנית "בוג'ק הורסמן"
4 בספטמבר 2014

יש משהו מדכא באופן שבו נטפליקס מפצחת את הרצונות שלך כצופה. זה מדכא כשהאלגוריתם מפספס, כי אז אפשר לדמיין אותו בתור רובוט מגושם המנסה לעבוד עליך שהוא אנושי, אבל זה מדכא אף יותר כשהוא פוגע. אני באמת צפוי כל כך? נאלץ לשאול את עצמו המשתמש. "ביג דאטה" ואמנות לא יכולים לחיות באותו שדה, כי אמנות, להבדיל מבידור, דורשת חיכוך מסוים. אם היא נעזרת בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לפענח מראש את רצונות המשתמש, מה הסיכוי שיהיה בה גם איזה ברק ייחודי?

לכן הציפיות היו נמוכות במיוחד מהכניסה של נטפליקס לאחד השווקים הטלוויזיוניים היותר מאוסים בשנים האחרונות: סדרות האנימציה הקצת – אבל לא יותר מדי – חתרניות למבוגרים. אחרי הכל, רוב האנשים, ותעיד על כך ההישרדות העיקשת של "איש משפחה" על המסך, לא מסוגלים להבדיל בין וולגריות לחתרנות. אבל "BoJack Horseman" – הפקת האנימציה הראשונה של ספקית התוכן – מפתיעה לטובה דווקא איפה שכשלו סדרות דומות שקדמו לה, ובעיקר ההפקות של Adult Swim, רצועת הלילה של הערוץ קרטון נטוורק. מתחת לבדיחות התרבות הפופולרית, הפוזה הסרקסטית וחגיגת היתר של הסתירה, לכאורה, בין הפורמט המצויר לתכנים ה"בוגרים", ל"בוג'ק הורסמן" יש לב טוב.

הסדרה עוסקת בבוג'ק הורסמן (קולו של וויל ארנט) – כשמו כן הוא: סוס אדם – שמבלה את ימיו בשתייה אינטנסיבית ובאכילת ג'אנק. למרבה המזל, יש לו כסף לעשות זאת עד האפוקליפסה, אם ירצה: בשנות ה־90 כיכב הורסמן בסיטקום המתקתק "Horsin' Around" (פרודיה כללית על "אבא יש רק שניים", "צער גידול בנות" ושאר סדרות התקופה) ובעזרתה התעשר. מובן שהוא מעוניין בקאמבק, מובן שהוא מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הסוכנת/חברה/אקסית שלו (איימי סדאריס, חתולה), מובן שיש לו נמסיס, שהיה יכול להיות פחות מחליא לולא היה משוכנע שהורסמן הוא החבר הכי טוב שלו (פול פ. טומקינס, גולדן רטריבר), ומובן שהנרקיסיזם שלו מרקיע שחקים לרמות שלא נראו על המסך מאז "על הפנים". אף שהיא מתרחשת מאחורי הקלעים של הוליווד, הורסמן חייב לאגו הנפוח של קני פאוורס יותר משהוא חייב ל"הפמלייה" או אפילו ל"תרגיע".

"בוג'ק" מפתיעה במספר חזיתות. צריך להבהיר את יסוד האבסורד שלה: היא מתרחשת בעולם מקביל, שבו בני אדם חיים לצד חיות־אדם שמתנהגות באנושיות מוחלטת אבל גם משמרות תכונות חייתיות מסוימות. זה אמנם מייצר כמה סיטואציות אבסורדיות ובדיחות מעבר קלילות, כמו ארמדילואית שכמעט נדרסת במעבר חצייה ומתכדררת מיד או ציפורים־צלמות פפראצי שעפות בעקבות מושא הסיקור שלהן, אבל רוב הזמן הפרצופים החייתיים בעיקר מוסיפים צבע לסגנון האיור הצבעוני מלכתחילה, שנראה כאילו נוצר על ידי ילד שקדן עם אוסף של עטים צבעוניים ומקום טוב על הספקטרום. לו הייתה הסדרה מתעכבת על המוזרות הזאת, היא הייתה קורסת מיד. "בוג'ק" אמנם נולדה לתוך ז'אנר שבו וולגריות, הסתמכות יתר על תרבות פופולרית ובדיחות מוגזמות הן ה-DNA הבסיסי שלו – אבל רוב הזמן היא מצליחה להימנע מכך.

מרבית הסדרות שלא הולכות עד הסוף, סופן לשקוע בבינוניות, אבל בז'אנר שבו הקצוות בעייתיים כל כך, ההיסוס שבו "בוג'ק" כתובה הוא גם היתרון שלה. היא כן נופלת פה ושם למקומות מצערים: ביקורת שטחית וצפויה מדי על עולם הפופ (פרק שמוקדש לכפילת מיילי סיירוס בולט לרעה), בדיחות "ובמעבר חד" מהסוג ששוכללו עד מיאוס ב"איש משפחה". אבל מאמצע העונה היא נזכרת שיש לרשותה גם דמויות טובות עם קאסט דיבוב נהדר (ארנט מצטיין) ונשענת עליהן עד הסוף. אז אמנם "בוג'ק" לא תביא את הגאולה לקומדיה, לאנימציה או לנטפליקס, אבל היא כן אלטרנטיבה לקולות המתחרים שכבר הספיקו לצאת מכל החורים.

השורה התחתונה: יש לה מספיק צ'ארם בשביל שנסלח לה על המגרעות