"התסריטאי" לא מתחשבת בקהל, וזה מה שטוב בה

אם המטרה של סייד קשוע בסדרה החדשה שלו, "התסריטאי", הייתה ליצור טלוויזיה אקזיסטנציאליסטית שתגרום לצופיו לשקוע בעצב ובהרהורים עמוקים, הרי שבפרק השלישי הוא משיג את מבוקשו. למעשה מי שמצליח לצפות בסצנה האחרונה בפרק בלי שיישבר לו הלב, נראה שלא היה לו לב מלכתחילה.

לכטב (יוסף סוויד, מצוין וכריזמטי כהרגלו), שבעולמה של "התסריטאי" הוא היוצר של "עבודה ערבית", נשבר מהכל – מהסדרה שלו, מהנישואים שלו, מהילדים שלו ומהחיים עצמם. הוא רוצה לכתוב על משברים ועל אהבה נכזבת באופן ציני לחלוטין, ללא הניצוץ המחויך שהיה ב"עבודה ערבית". החיים האמיתיים הם לא מצחיקים, הם כואבים ומתסכלים ונמאס לו. נמאס לו להעמיד פנים שהוא אוהב את "עבודה ערבית" ונהנה מתשומת הלב שהוא מקבל בזכותה בזמן שהראש שלו כבר בפרויקט הבא; נמאס לו להיות בודד, לישון במיטה נפרדת מזו של אשתו ולא לדעת לאן הנישואים שלו הולכים; נמאס לו מהמפיק שלוחץ עליו לכתוב עוד עונה ומסכים לפרויקט חדש רק בתנאי שהדמות הראשית היא של ערבי; ברגעים מסוימים אפילו נמאס לו מהאבהות. שום דבר לא באמת נורא בחיים שלו, אבל המכבש של היומיום לוחץ עליו, ואף אחד מסביבו לא שם לב שהוא עומד להישבר בכל רגע.

שני הפרקים הראשונים של "התסריטאי" מתנהלים באטיות יתרה. ניכר שקשוע יודע שמצופה ממנו להמשיך לנסח אמירה סאטירית כלשהי על החיים כערבי ישראלי, אך בעצם כל מה שבא לו לעשות הוא לכתוב על כמה החיים הם מחורבנים, לא חשוב מה הרקע הדמוגרפי שלך. מוטב היה לו קשוע היה זונח לחלוטין את הסצנות שעוסקות בזהות הערבית ובדו קיום, כי במקרה של "התסריטאי" הן אינן משרתות את המטרה ורק מסיחות את הדעת מהסיפור האמיתי, שנגלה לעיני הצופה, כאמור, רק בפרק השלישי.

מתוך "התסריטאי"

הכוונות של קשוע טובות – לנצל את הקילומטרז' שצבר כדי ליצור "פרויקט לנשמה" שכנראה לא היה משודר אלמלא היוצר של "עבודה ערבית" היה חתום עליו, אבל ניכר בתוצר המוגמר שבדרך הוא הסתבך. אפשר להבין אותו: הרי לשפוך את הקרביים שלך על הנייר זה לא קל, בטח לא במדינה שבה הקהל זקוק נואשות למנת אסקפיזם, על אחת כמה וכמה כשעל התבשיל שמוגש יש תיבול ערבי.

"התסריטאי" לא מתחשבת בקהל. זהו החיסרון הגדול שלה וגם מה שהופך אותה למעניינת. לעתים הסדרה קשה לצפייה: היא לא מציעה בריחה מהמציאות ולו לרגע – ויש לנו מספיק צרות משלנו – רגעי ההרפיה הקומית שבה נדירים עד בלתי קיימים וכל כולה מעוררת אי נוחות של הצצה לנפשו של אדם זר. ככזו אין בה כמעט שום דבר שיחניף לקהל הרחב של הערוצים המסחריים (הסדרה אמורה להיות משודרת בהמשך בקשת), והיא בוודאי תאכזב רבים מצופי "עבודה ערבית". "התסריטאי" לא תוותר להם כל כך בקלות: היא מסתכלת למציאות בעיניים. לא המציאות הפוליטית־חברתית־כלכלית שכבר יצאה מכל החורים, אלא זו שבפנים.

שורה תחתונה: פחות דו קיום, יותר משבר קיומי