חרדת ביצוע: "שטיסל" לא נותנת לדמיון לרוץ חופשי

"שטיסל" עוסקת לכאורה באאוטסיידרים של העולם החרדי, אבל היא מטפלת בו בכפפות של משי, שלא יהיה קשה לחילונים לבלוע אותו. אחרי הכל, הם אלו שמחלקים את פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה

מתוך "שטיסל"
מתוך "שטיסל"
29 באוקטובר 2015

טלוויזיה כגן חיות אינה תופעה חדשה. ערבים, פוליגמים, נשים שמדברות על סקס – כולם קיבלו גרסה מתוסרטת המאפשרת לקהל הרחב להציץ לחיי המיעוטים, לטפוח לעצמו על השכם ולהרגיש נאור. זהו המהלך של "שטיסל": לאפשר לחילונים לראות כמה פרקים ולהגיד "היי, תראו, הם ממש כמונו!".

אבל הם לא. בניגוד לערבים, נשים, אריתריאים או כל מיעוט מוחלש אחר בחברה הישראלית – החרדים אינם גזע או מין. רובם המוחלט אמנם נולדים לתוך החברה הזאת ואין להם בחירה של ממש, אבל אסור לטעות – מדובר באמונה. היא שרירותית, אנושית ואינה מולדת או טבעית. מי שמתנגד לאורח החיים החרדי, לבעיות המוסריות המובנות בו ולנזק שהוא גורם לחברה החילונית, לא יכול לשים את כל אלה בצד רק כי נפרש לנגד עיניו מצעד של דמויות שעם חלקן הוא, אולי, יכול להזדהות.

במרכז העונה השנייה של "שטיסל" עדיין עומד עקיבא (מיכאל אלוני). אין פלא שאלוני זכה לשבחים על משחקו בסדרה: הרי הוא מגלם את הכבשה השחורה המובהקת של משפחת שטיסל, ולפיכך הוא הדומה ביותר לצופים החילונים. מתחת לפני השטח מבעבעות אצל עקיבא תשוקות, רצונות ותהיות החורגות מגבולות העולם שבו הוא חי. במילים אחרות – קל לנו לדמיין את עקיבא מצטרף אלינו לאיזה ליל שישי ומגלה שהעולם החילוני יכול לתת לו תשובות לכל השאלות. אולי איתנו הוא לא ירגיש כל כך תימהוני! באותו עיקרון פועלת דמותה של אחותו של עקיבא, גיטי (נטע ריסקין), שחווה בעונה השנייה דיכאון אחרי לידה, בעוד לה ולסובבים אותה אין כל יכולת לזהות ולהבין את מה שעובר עליה וּודאי לא לטפל בכך.

האם "שטיסל" היא דרמה אנושית מוצלחת, כפי שטענו המבקרים שהיללו את עונתה הראשונה? בוודאי. היא כתובה ברגישות ובאמפתיה ואף שלעתים היא אטית להחריד, וכשהיא מתמקדת בדמויות המורכבות יותר (עקיבא וגיטי) היא גם מעניינת. אבל איך באמת אפשר לשבת ולצפות באהדה בעולם הזה? להבין ולפתח אמפתיה כלפי עולם שבו משפחות קמות דרך שידוך ולא מתוך אהבה? שבו אישה השרויה במצוקה אינה זוכה לטיפול המגיע לה? שבו צעיר חולמני ואמנותי מרגיש כמו מצורע?

אולי אפשר היה לעשות זאת לו התסריט והעלילה לא היו כל כך מאופקים ומודחקים (לא עוזרת גם נוכחותו של סייד קשוע כעורך תסריט, נוכחות שמשמשת קו עלילה בסדרה הסמי אוטוביוגרפית שלו ״התסריטאי״, שסוקרה כאן בשבוע שעבר). יש בכך משהו יפה שגם מסתדר קונספטואלית עם העולם החרדי, אבל התוצאה היא טלוויזיה לא מסקרנת, לא מבדרת ואף מעוררת אי נוחות. ממש כמו הדמויות שלה, ״שטיסל״ שייכת לעולם ישן, מוגבל, תבניתי, שלא נותן לנפש או ליצירתיות לרוץ חופשי, לטעות, לחטוא, לשאול שאלות ולמצוא תשובות. גם אם האלוהים שמרחף מעל "שטיסל" הוא בכלל ספר לתסריטאות, הכל נקי מדי, כתוב מדי, מחניף מדי למיינסטרים.

שורה תחתונה: מתחנפת לחרדים ולחילונים בו זמנית

"שטיסל", yes Oh, שבת, 22:00