אבודים באפריקה: גלעד כהנא לא בכושר. ביקורת אלבום

דף נייר מקופל עשה את דרכו, כמו בקראודסרפינג, מהקהל לבמה, בהופעה של ג'ירפות בבארבי כפר סבא ב־2006, זמן קצר לפני שהם הוציאו את האלבום השני שלהם. הלהקה הייתה אז בדיוק בקו התפר הנדיר שבו החלה כבר ההצלחה המסחרית (באותו קיץ לא היה מנוס מהסינגל "גג"), אבל המעמד שלה כלהקת קאלט בזכות בסיס האלבום הראשון ("משוחח עם כיסא", שיצא שש שנים קודם לכן) עוד לא נשחק. כשהגיע הדף לבמה פתח אותו גלעד כהנא וקרא אותו בפני הקהל. היה כתוב בו ציטוט מהשיר "Half a Person" של הסמית'ס: "In the days that you were hopelessly poor, I just liked you more".

אלבום הסולו החדש של גלעד כהנא קורץ לימים ההם, שבהם הוא היה עדיין יוצר חצי אלמוני שבאמתחתו להיט וחצי קוריוזיים. לפני "גג" האלבום העמוס והמופק לעייפה שזכה להצלחה אבל היה כבד ומשעמם עם נקודות אור מעטות; ולפני שני האלבומים שבאו אחריו – "אין כניסה לפילים" ו"צריך לסגור הכל" – היו ניסיונות לחזור לצליל המינימליסטי של אלבום הבכורה, אבל הם נכשלו בשחזור עולם התוכן העשיר והמתעתע שלו. לפניהם היה אלבום סולו אחד, "שכחתי איך לאכול" – יצירת מופת קטנה ונשכחת.

"אפריקה שלי" דומה מאוד ל"שכחתי איך לאכול": כמוהו גם הוא ארוך ומרובה שירים (17). עמוד השדרה של שירים אלה הוא מכונות תופים מיושנות, קלידים צפצפניים וקולות רקע קומיים. התחושה בעת ההאזנה היא קליידוסקופית: שיר אחד ("צמח הרותם") מוקרא כמעט לחלוטין על ידי ילד, אחר ("לכתוב שירה") זונח פתאום את המקלדות ואת הביטים לטובת ליווי קונטרבס ג'אזי ותופים מינימליסטיים. עוד שיר מבוסס בעיקר על דגימות מנאום של ברק אובמה.

אבל בעוד ב"שכחתי איך לאכול", אפלולי ככל שיהיה, בהמצאה מחדש הבלתי פוסקת של הסאונד היה משהו נלהב, נאיבי, פעור עיניים; ב"אפריקה שלי" רוב הזמן ההתעקשות לחדש מעייפת. יש כאן הברקות: "מפעל הנקניקיות", "אל תיתני לו", אירוח קולע של עדי אולמנסקי וצבא שלם של מקלדות קסיו שמחות המזכירות את הפה והטלפיים; ואל נשכח את הסינגל "אפריקה שלי" שיש לו נכס נדיר – מהלך מלודי מרגש באמת (כהנא שם את המשקל בנקודות אחרות בדרך כלל).

אבל מנגנון הבקרה לא עובד כאן טוב כמו פעם. מאז "משוחח עם כיסא" העדיף כהנא לכתוב בעיקר משפטי חיווי פשוטים. ב"אפריקה שלי" הוא מנסה לכתוב שוב סיפורים אבסורדיים קטנים, אבל הוא לא בכושר לזה: אחרי "קח קובייה הונגרית ותדחוף / זה לא יספיק / לקום בבוקר זו חידת היגיון / זה לא יספיק", הוא משום מה צועק "ביבי" בפזמון. פשוט "ביבי". מוזר ועצוב לראות את כהנא מתבלבל בקלות בין סאבטקסט לטקסט, ובכל זאת החיפוש המוזיקלי והטקסטואלי הנוכח בכל שיר מוסיף לאלבום רוח חיים שנפקדה מהמוזיקה של כהנא זה זמן רב.

שורה תחתונה: לפחות הוא לא התקרנף לגמרי